Tzafenat Paneach (Rogatchover) Matenot Aniyyim 2 – צפנת פענח מתנות עניים ב‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) כל אוכל שגידוליו מן הארץ, ונשמר, ולקיטתו כולו כאחת, ומכניסין אותו לקיום, חייב בפאה, שנאמר ״ובקצרכם את קציר^א״ (ויקרא י״ט:ט׳; כ״ג:כ״ב), (ב) כל הדומה לקציר בחמש דרכים האלו הוא שחייב בפאה, כגון התבואה והקטניות והחרובין והאגוזין והשקדים והרימונין והענבים והזיתים והתמרים בין רטובין בין יבשים^ב, וכן כל כיוצא באלו:
אבל אסטס^ג ופואה וכיוצא בהן פטורין, מפני שאינן אוכל, וכן כמהין ופטריות פטורין, מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ, וכן ההפקר פטור, שאין לו מי שישמרנו, שהרי הוא מופקר לכל, וכן התאנים אינן חייבין בפאה^ד, שאין לקיטתן כאחד^ה, אלא יש באילן זה מה שייגמר היום ויש בו מה שייגמר לאחר כמה ימים, וכן הירק פטור, שאין מכניסין אותו לקיום:
השומין והבצלים חייבין בפאה, שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום, וכן האימהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע, חייבות בפאה. וכן כל כיוצא בהן. (ג) וקרקע^ו כל שהיא חייבת^ז בפאה, ואפילו היתה של שותפין, שנאמר ״קציר ארצכם״ (ויקרא י״ט:ט׳; כ״ג:כ״ב), אפילו של רבים: (ד) שדה שקצרוה גויים לעצמן, או קצרוה לסטים, או קרסמוה נמלים, או שברתה הרוח או בהמה, הרי זו פטורה מן הפאה, שחובת הפאה בקומה^ח. (ה) קצר חציה וקצרו הלסטים חציה שנשאר, הרי זו פטורה, שהחיוב בחצי שקצרו הלסטים:
אבל אם קצרו הלסטים חציה וחזר הוא וקצר השאר, נותן פאה לשיעור^ט מה שקצר. קצר חציה ומכר חציה, הלוקח נותן פאה לכל. קצר חציה והקדיש חציה, הפודה מיד הגזבר נותן פאה לכל. קצר חציה והקדישו, הרי זה מניח מן השאר^י פאה הראויה לכל: (ו) כרם שהיה בוצר ממנו ענבים למכור בשוק, ובדעתו שיניח השאר לגת לדרוך אותו, אם היה בוצר לשוק מכאן ומכאן, הרי זה נותן פאה למה שבוצר לגת כפי הנשאר, ואם היה בוצר לשוק מרוח אחת בלבד^יא, הרי זה נותן פאה מן השאר כפי הראוי לכל הכרם, הואיל ובצר מרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור:
וכן^יב הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו, אפילו קטף כן^יג כל שדהו, פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה. (ז) הקוצר כל שדהו קודם שתיגמר^יד, ועדיין לא הביאה שליש, הרי זו פטורה. ואם הגיעה לשליש, חייבת. וכן בפירות האילן, אם נגמרו שליש גמירתן, חיבין: (ח) המקדיש את שדהו והיא קמה, ופדייה והיא קמה^טו, חייבת בפאה. קצרה הגזבר ואחר כך פדייה, פטורה, שבשעת חיוב הפאה היתה קודש, שאינו חייב בפאה: (ט) נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר, הרי זו פטורה מן הפאה ומן הלקט ומן השכחה, אף על פי שאין השכחה^טז אלא בשעת העימור: (י) אין שוכרין פועלים גויים לקצור, מפני שאינן בקיין^יז בלקט ופאה. ואם שכר וקצרו את כולה, הרי זו חייבת בפאה: (יא) בעל הבית שקצר כל שדהו ולא הניח פאה, הרי זה נותן מן השיבולים פאה לעניים, ואינו צריך לעשר. ואפילו^יח נתן להן רוב הקציר משום פאה, הרי זה פטור מן המעשרות. וכן אם דש ועדיין לא זרה, נותן להן הפאה קודם שיעשר. אבל אם דש וזרה ברחת ובמזרה וגמר מלאכתו, מעשר, ואחר כך נותן^יט להן מן הפירות המעושרין שיעור הפאה הראויה לאותה שדה. וכן באילנות: (יב) אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה, כדי שיהיו העניים יודעין מקום שיבואו לו, וכדי שתהיה ניכרת לעוברים ולשבים ולא ייחשד, ומפני הרמאין, שלא יתכוון לקצור הכל, ואומר לאלו שרואין אותו שקוצר^כ סוף שדהו, בתחילת השדה הנחתי. ועוד, שלא ישמר^כא שעה שאין שם אדם ויניחנה, ויתננה לעני הקרוב לו:
עבר והניח הפאה בתחילת השדה או באמצעה, הרי זו פאה, וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה. (יג) בעל הבית שנתן פאה לעניים, ואמרו לו, תן לנו מצד זה, ונתן להן^כב, זו וזו פאה. וכן, בעל השדה שהפריש פאה ואמר, הרי זו פאה וגם זו, או שאמר, הרי זו פאה וזו, הרי שתיהן פאה: (יד) אסור לפועלין לקצור את כל השדה, אלא מניחין בסוף השדה כשיעור הפאה, ואין לעניים בה כלום עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו. לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה אסור לו ליגע בה, משום גזל, עד שייודע לו שהיא מדעת בעל הבית: (טו) הפאה של תבואה וקטניות וכיוצא בהן מזרעים הנקצרין, וכן פאת הכרם והאילנות, ניתנת במחובר לקרקע, והעניים בוזזין אותה בידן. ואין קוצרין אותה במגלות, ולא עוקרין אותה בקרדומות, כדי שלא יכו איש את רעהו. רצו אותן^כג העניים לחלק אותה ביניהן, הרי אלו מחלקין. אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק ואחד אומר לבוז, לזה האחד שומעין, שאמר כהלכה: (טז) פאה של דלית ושל דקל, שאין העניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה, בעל הבית מוריד אותה ומחלק בין העניים. ואם רצו כולן לבוז אותה^כד, בוזזין. אפילו תשעים ותשעה אומרין לבוז ואחד אומר לחלק, שומעין לאחד, שאמר כהלכה, ומחייבין בעל הבית להוריד ולחלק ביניהן: (יז) בשלש עיתות ביום מחלקין את הפאה לעניים בשדה או מניחין אותן לבוז אותה, בשחר, ובחצות היום, ובמנחה. ועני שבא בלא זמן^כה זה, אין מניחין אותו ליטול, כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול:
ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום, מפני שיש שם עניות מניקות שצריכין לאכול בתחילת היום, ויש שם עניים קטנים שאינן נעורין בבוקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינן מגיעין עד המנחה: (יח) עני שנטל מקצת הפאה וזרק^כו על השאר, או שנפל עליה, או שפרש טליתו עליה, קונסין אותו ומעבירין אותו ממנה, ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו ונותנין^כז לעני אחר^כח: (יט) מי שליקט^כט את הפאה ואמר, הרי זה לאיש פלוני העני, אם עני הוא זה שליקט, מתוך שזכה^ל בה לעצמו זכה בה לאותו פלוני, ואם עשיר הוא, לא זכה לו, אלא יתננה לעני שנמצא ראשון: (כ) בעל הבית שהניח פאה לעניים אלו העומדין לפניו, ובא עני אחר^לא ונטלה, זכה בה, שאין העני זוכה בלקט ושכחה ופאה וסלע של מציאה עד שיגיעו לידו:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר זרעים מוקדש לזכותו של מורי ורבי, אלופי ומיודעי,
הרב יצחק שילת (גרינשפאן) שליט"א.
יזכהו בורא עולם ברוב חסדיו לאריכות ימים ושנים, ללמוד, ללמד ולהפיץ תורתנו הקדושה בבריאות טובה ונהורא מעליא, ויתברך בכל מילי דמיטב מפי עליון יחד עם כל בני ביתו שיחיו.
בהערכה ובהוקרה

הערות

^א בב3-1, ת2-1 נוסף: ארצכם. וכך ד (גם פ, ק).

^ב ב3 (מ׳רטובין׳): רטובין בין יבשין. ת1: רטובים בין יבשים. אך בכ״י רבנו בפיהמ״ש אפשר למצוא אי⁠־עקביות בכגון זה. ד: יבשים בין רכים. אך ע׳ טבול יום ג, ו שהניגוד של תמרים יבשות הוא תמרים רטובות. וע׳ גם תוספתא פאה א, ט (והגירסה שם בכ״י וינה: רטובות).

^ג ב1, ב3, ת2: אסטיס. וכך ד (גם פ, ק). ע׳ הל׳ כלאים ב, ט הערה 11.

^ד ד (מ׳אינן׳): פטורין. קיצור מכוון.

^ה ת2: כאחת. וכך ד. וכ״ה במשנה פאה א, ד בכ״י רבנו. אך כאן התייחס לתאנים בל׳ זכר ׳אינן חייבין׳.

^ו ב3-1, ת2-1: קרקע. וכך ד (גם פ, ק).

^ז ת1 (מ׳שהיא׳): שהוא חייב. ד (גם פ, ק): שהוא חייבת. וכ״ה במשנה פאה ג, ז בכ״י רבנו. ואולי כצ״ל כאן, אך ייתכן שרבנו השתמש בשתי הצורות.

^ח ב1, ב3, ת2-1: בקמה. וכך ד (גם פ, ק). אך במשנה פאה ב, ז בכ״י רבנו כבפנים.

^ט ד: כשיעור. אך הפאה היא למה שקצר, ולא כמה שקצר, וכ״ה במשנה פאה ב, ח.

^י ב2-1, ת2: הנשאר. וכך תוקן בב3, ת1. וכך ד (גם פ, ק).

^יא ד: מלבד. ושיבוש הוא.

^יב בד׳ נוסף: כל. תוספת מיותרת.

^יג כך ב2-1, ת2-1. בב3 לית. א: בין, וסומן קו מעליה למחיקה.

^יד ד: שתוגמר. ושיבוש הוא.

^טו בד׳ חסר מ׳ופדייה׳. שיבש את הדין, שהרי אם לא פדייה פטורה, ע׳ פאה ד, ז.

^טז כך ב3-1, ת2-1, וכ״ה במשנה פאה ד, ד בכ״י רבנו. א: שכחה.

^יז יש לקרוא: בְּקִיִּין. ובמשנה יומא ח, ג בכ״י רבנו: בקיים. ב3: בקיאים. ת2: בקיאין. וכך ד (גם פ, ק).

^יח ד: ואם. ושיבוש בולט הוא, וכבר עמד עליו הרדב״ז.

^יט ד (מ׳ואחר׳): ונותן. חיסר את ההדגשה.

^כ ב3-1, ת2-1: קוצר. וכך ד (גם פ, ק).

^כא ד (גם פ): ישמור. אך ייתכן שהוא בבנין פיעל.

^כב בד׳ נוסף: מצד אחר. ואין לזה טעם. ובתוספתא פאה ב, ה כבפנים.

^כג בד׳ (גם פ) לית, אך נראה שהכוונה שהקובעים הם העניים הנמצאים בשדה באותה שעה.

^כד בב3-1, ת2 נוסף: לעצמן. וכך ד (גם פ, ק).

^כה ד (גם ק) [מ׳בלא׳]: שלא בזמן. אך ע׳ קוהלת ז, יז: ״בלא עתך״, חגיגה ד: ״דאזיל בלא זימניה״.

^כו בא׳ נוסף בין השיטין: טליתו. אך בשאר בכתבי⁠־היד, וכן במשנה פאה ד, ג בכ״י רבנו, לית.

^כז ב3: ותינתן. ב2-1, ת2: ויינתן. וכך ד (גם פ, ק).

^כח בד׳ (גם פ) נוסף בסוגריים: וכן בלקט וכן בעומר השכחה. אך בכתבי⁠־היד אינו, ונראה שמאן-דהוא הוסיפו על פי המשנה פאה ד, ב.

^כט ד: שלקח. וכן לקמן. אך במשנה פאה ד, ט בכ״י רבנו כבפנים.

^ל ב1, ב3, ת2: שזוכה. וכך תוקן בב2. וכך ד (גם פ, ק). ולכאורה כך צריך להיות לפי הענין, שהרי בפועַל לא זכה בה לעצמו, ע׳ פיהמ״ש פאה ד, ט. אך לא שינינו מנוסח הפנים כי שמא שימוש⁠־לשון חריג הוא במשמעות: יכול היה לזכות.

^לא בד׳ נוסף: מאחוריו. ובתוספתא פאה ב, ב: מאחוריהן. וכנראה שרבנו השמיטה משום שאין נפקא מינה מהיכן בא, ודוגמא בעלמא היא.

(א) כל אוכל כו׳. הנה מלשון רבינו משמע דזה הוה מה״ת ובירושלמי כאן פ״ב ה״ה גבי הך דהמחליק בצלים לחים אמר שם אית לך מימר הלכה ר״ל דזה רק מדרבנן וכמו גבי תרומות ומעשרות דירק רק מדרבנן אף לשיטת רבינו כמש״כ בפ״ב דהל׳ תרומות הלכה ו׳ ושם משמע דתרומה עדיף ממעשרות לענין חיוב ע״ש ועיין בזבחים דף ע״ו ע״א דמבואר להדיא דתרומת ירק רק מדרבנן ובנדרים דף נ״ה ע״א דמבואר שם דזה תליא אם יש עליהם שם דגן ושם תבואה פשיטא דאין עליהם ועי׳ בירושלמי פ״א דביכורים ותוס׳ ר״ה דף י״ב ע״א וכ״מ. ועי׳ תוס׳ ברכות דף ל״ה ע״א משמע שם דהוה מה״ת ע״ש בד״ה דבר ובר״ש כאן בשם י״מ והך דחולין דף קל״ז ע״ב מה דמשני שם דרב ושמואל קאי אחו״ל משמע קצת דבא״י ליכא פיאה דרבנן ועיין בירושלמי פיאה פ״ד ה״ג של בית נמר היו נותנין פיאה רק אחד ממאה ובירושלמי תרומות פ״ד ה״ג סבירא ליה לר״י דבתרומה גדולה בעי מה״ת אחד ממאה ועיין בה״ג הל׳ פיאה דמבואר שם להיפך לא נתנו חכמים שיעור בשל תורה ובשל דבריהם נתנו שיעור דאינם יכולים לתקן על של תורה ועי׳ מ״ש התוס׳ ברכות דף ט״ו ע״א גבי לא השמיע לאזנו ויהיה נ״מ ג״כ לשיטת רבינו דס״ל בהל׳ אבות הטומאות פ״ז ה״ג ובהל׳ כלים פי״ג ה״ד דמשקין מטמאין כ״ח מאחוריו וזה רק למשקין דרבנן אבל לרוק של זב וזבה אין מטמאין כ״ח כלל. ובהך דפסחים דף נ״ו ע״ב במחלוקת דר״י ור״ש גבי כרוב ולפת ועיין תוס׳ קדושין דף ג׳ ובר״ה דף י״ב ודף ט״ו ע״ב אם בנות שוח חייבות בפיאה ובאמת בתוספתא כאן הוה מחלוקת דתנאי ובמה פליגי הנה בירושלמי כאן הוה פלוגתא בהך לקיטתן כאחד אם ר״ל שהשליש שלהן יהיה כאחד או שהלקיטה שלהן ממש יהי׳ כאחד ובזה א״ש מ״ש התוס׳ במנחות דף פ״ו ע״א גבי זיתים דאין מתבשלות כאחד דאמאי חייבין בפיאה ע״ש אך השליש שלהן הוא כאחת וגבי בנות שוח הוה להיפך דהלקיטה שלהן הוה כאחת והשליש שלהן אינו כאחת ועיין תוס׳ ב״ק דף כ״ח ע״ב ודף ל״ז ע״א ותוס׳ בכורות דף ח׳ ע״א ובירושלמי רפ״ה דשביעית ע״ש. והנה ר״ש ס״ל בתוספתא פ״י דמנחות דגבי לקט שכחה ופיאה לא אזלינן בתר שליש והטעם משום דסבירא ליה במנחות דף ע״א ע״ב דאין על זה שם קצירה ואם כן לדידי׳ גם דקל פטור מפיאה כיון דרק הבאת שאור שלהן בב״א וזהו השליש ור״ש בפיאה לא אזיל בתר שליש והך דנקט ר״ש בפ״ד דפיאה מ״א אף לאו דוקא ולכך י״ל דס״ל לר״ש בפסחים דף נ״ז ע״א דקפלוט פטור מפיאה משום דמוכח בירושלמי דמאי פ״ב ה״א דאין נגמרין כאחת ע״ש ולכך יש לומר הטעם מה דמבואר בשביעית פרק ו׳ הלכה ד׳ דר׳ לא רצה מתחילה להתיר ליקח קפלוט במוצאי שביעית מיד והטעם הוא משום דמבואר בירושלמי פיאה פרק ז׳ הלכה ד׳ דיכולים ליזרע אחר ר״ה והטעם דאף דמבואר בתוספתא דשביעית פרק ד׳ דאין מין מתיר את שאינו מינו מכל מקום הא מבואר בשביעית פ״ט מ״ה דלר״ש ירק הוה מין אחד ע״ש. אך קפלוט כיון דאינו נגמר בב״א לא רצה להתירו מתחילה ועיין בתוספ׳ שם דאין מתירין מלח ליבש ובירוש׳ כאן פ״ג ה״ב דגבי פיאה ג״כ לח ויבש הוה שני מינים: (ב) וכן ירק כו׳. וכמה נקרא מכניסו לקיום עיין במרדכי פ״ב דע״ז גבי כלים של יין וכן פי׳ הראב״ד בס׳ ת״ד דפחות מג׳ ימים לא מיקרי מכניסו לקיום ועיין בתוספ׳ דתרומות פ״ד דלפת וכרוב משתמר רק ב׳ ימים ולכך י״ל דמשום זה לא הביא רבינו הך דפסחים דף נ״ו ע״ב דלפת וכרוב חייב בפיאה גם י״ל דטעם דר״י דפטר שם כרוב מפיאה הוא משום דמבואר בתוספ׳ פ״ג דדמאי דהעיקר של כרוב הוא האספרגוס שבו כן ס״ל לר״י ועיין נדרים דף נ״ג ע״א גבי הנודר מן הכרוב ובפיהמ״ש שם ולכך ס״ל כאן פ״ג מ״ד דהאמהות של בצלים פטורים משום דמבואר בירוש׳ כאן דאין מתקיימות לא במרובה ר״ל דהנה שם מפרש רב דהוא פורגדא ועיין במעשרות פ״א מ״ו דהוא העלים שלהם ע״ש בירוש׳ וא״כ לא הוה מכניסו לקיום דלא מתקיימות לו לזמן מרובה ועיין עירובין דף נ״ו ודף כ״ט ע״ש ולכך בנדה דף נ׳ הביא ראי׳ דבצלים חייבים מהך דמלבנות ואמאי לא הביא מרישא דהמחליק וכבר עמד על זה הר״ש שם רק דמביא ראי׳ דגם ר״י דס״ל דמכניסו לקיום ע״י ד״א לא מיקרי מכניסו לקיום מ״מ גבי בצלים מודה וא״ש: (ד) שדה שקצרוה כו׳. ר״ל במ״ש לעצמן לאפוקי פועלים והנה אם לא היו פועלים רק קצרו בשדה ישראל לישראל כך דעיין במ״ש רבינו לקמן בהל׳ תרומו׳ פ״א הי״ג וכן הגוי שגמר פירות ישראל דמשמע דאם פועל עכו״ם מרח פירות של ישראל אינו חייב בתרומה מה״ת ולא הוה כמו גבי פיאה דפועלים עכו״ם חייב בפיאה ובמה דפליגי רש״י ותוס׳ בבכורות דף י״א ע״ב ד״ה דמרחינהו ע״ש ובחולין דף קל״ג ע״ב גבי כהן ונכרי שמסרו צאנם לגזוז והנה מדברי רבינו בפ״י מהל׳ ביכורים ה״ט מוכח כך דגבי ראשית הגז בעיא שיהי׳ הגזיזה בשעה שהוא גוזז של ישראל וגם הגוזז יהי׳ ישראל והצאן לא בעי שיהי׳ שלו והך דחולין דף קל״ח ע״א מפרש דהך גזז ומכר קאי אגיזה ור״ל דאף דביד הלוקח בשעה שהי׳ הראשונה לא הי׳ הצאן שלו דהא לא לקח גוף הצאן רק צאנו לגוז וכ״ז שלא התחיל לגזוז אין הצאן שלו וא״כ ראשונה ראשונה לא הי׳ לו אז עדיין האחרונות ומ״מ מצטרפין הרי דס״ל דלא בעי רק שיהא הגיזה של ישראל בשעה שהוא גוזז וגם הגוזז יהי׳ ישראל ועיין בדברי רבינו בהל׳ מכירה פכ״ג ה״ו והך דחולין דף קל״ג ע״ב הך דנכרי וכהן שמסרו האי מסרו ר״ל מכרו וכן מבואר בתוספ׳ חולין פ״י ור״ל כך דהם מכרו הגיזה קודם שנגזז רק דהם היו גוזזים והך דנקט שם זה חומר בזרוע לא קאי אלוקח גז צאנו דרבינו מפרש שם דר״ל לאחר הגיזה דוקא דא״צ כלל שיהא לו קנין בגוף הצאן לדידן רק דר״ל כך דגבי ראשית הגז אם הכהן והגוי מכרו הגיזה של הצאן בעודו במחובר והם גזזו פטור משא״כ גבי זרוע ולחיים אם הכהן מכר הראש לישראל ושחט הכהן מ״מ חייב במתנות ובזה מדוייק דנקט ברישא נכרי וכהן ובסיפא לא תנא רק נכרי משום דבעי על זה למיתני דגבי זרוע ולחיים כה״ג חייב אם אף שחטם הפטור וזה לא שייך רק גבי כהן ולא גבי גוי וזה ג״כ רק היכא שמכר לו הראש קודם שחיטה נמצא דבשעת שחיטה שייך הראש לישראל ומהראש צריך ליתן הלחי אבל אם לא מכר לו רק הלחי נמצא דהראש נשאר ביד כהן ודאי פטור מן המתנות ולהיפך אם הישראל אמר לכהן שהלחי יהי׳ שלו ודאי יש עלי׳ שם מתנה ודלא כהתוס׳ שם ד״ה או ונ״מ אם יש על זה שם מתנה דגבי כהן לא שייך כלל שם מתנה וגבי ישראל ששייר ביד כהן המתנות יש שם מתנה עליו וע״ש ברש״י דף קל״ד ע״א ד״ה חוץ דלכאורה לא משמע כן. ונראה דרש״י ס״ל גם גבי טבח כהן דמה״ת יש עליו שם מתנות רק דיכול ליטלם לעצמו ומדרבנן בג׳ שבתות צריך ליתנם לאחרים וכן אם קבע מסחתא ובזה מדוייק לשון רש״י חולין דף קל״ב ע״ב ד״ה שתים וא״ש מ״ש שם התוס׳ דגבי כהן שאינו טבח אין עליו שם מתנות כלל ונ״מ לענין למשחה וכן מוכח בירוש׳ פיאה פ״א ה״ו דמדמה לה לתרומה ומעשרות וכן ר״ל רש״י חולין דף ל״ז ע״ב ד״ה מתנותיה ע״ש בתוס׳ ד״ה שלא. ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ בכורים פ״ט הי״א דכתיב שם התנה הכהן שיהי׳ שותף עמו כו׳ ודבריו אינם מובנים דהוא כיון שהכהן יש לו חלק בהראש שוב אין עליו דין מתנות כלל וצ״ל דרבינו ר״ל דכיון דמפני מראית עין צריך שיתן המתנות לכהן רק שזה עולה לו מחלקו אבל היכא דהתנה הכהן שלא יהא לו חלק במתנות כוונתו שהשותפות הוא לבד המתנות והמתנות צריך ליתנם לו לבד השותפות ולא יעלה לו בחשבון ועיין ב״מ דף ס״ט ע״א גבי הך עובדא דר״א מהגרוניא ועיין ב״ב דף קמ״ג ע״א גבי הך דאבולי וכו׳ דאמר שם דכיון דידע מלכא דהוה מסייע כו׳ וה״נ כן ועיין ב״ב דף ק״ז ע״ב גבי משמנין ביניהם ובדברי רבינו שם ושם דף קל״ח ודף ס״ד בהך דדריש לישנא יתירה ונזיר דף ח׳ וערכין דף י״ט ובהך דב״מ דף פ״ו ואם פסק להם מזונות ריבה כו׳ ובירוש׳ כתובות פי״א ה״א גבי שכ״מ דאמר יזונו בנותי ואמר שם דר״ל אף מן המטלטלין ע״ש אך לפי׳ רש״י צ״ל כך כמו דמבואר בב״ב דף קמ״ח ע״א ע״ש ברשב״ם דאם אמר חוץ שייר גם מקום פירי ונ״מ דאף אם אח״כ נתן הפירות לאחר מ״מ המקום הוא שלו וזהו ג״כ כונת הירוש׳ ב״ק פ״ז ה״ז מכר חצי׳ מהו ע״ש ולכאורה ר״ל כמו הך דתמורה דף כ״ו ע״א ע״ש בתוס׳ דחצי׳ עדיף מדבר שהנשמה תלוי׳ בו ועיין בר״ן גיטין פ״ד גבי חצי עבדי ותוס׳ שם דף מ״ב ע״א אך מה פשט שם ונ״ל כך דר״ל שמכרו לאחד שני החציין או שמכר חציו לזה וחציו לזה ור״ל כך אז נימא דבשעה שמכר חצי׳ שייר לעצמו היניקה מה שיונק זה מזה ואח״כ שמכר החציו השני זאת היניקה לא מכר לו וכמ״ש הרשב״ם בב״ב שם ועיין ביצה דף ל״ז ע״ב גבי קיינקי תחומין ובקדושין דף ז׳ ע״ב גבי שני חציך כו׳ וגיטין דף מ״ב שם ופשט מדאמרינן דחוץ מגיזתה לא הוה שיור חזינן דלא שייר גם מקום יניקת הגיזה דאי לאו הכי אמאי לא הוה שיור ועיין חולין דף קל״ה ע״א גבי כחשה ובירוש׳ קדושין פ״ג לשייר גיזה ועבודה ובכתובות דף ע״ט ע״ב ותמורה דף י״א ע״ב ובבכורות דף ג׳ ע״ב ודף ב׳ ע״ב דהיכא דמסרה לעוברה או לפטומה יש לו חלק בגוף הבהמה ועיין ב״מ דף ק״ד ע״ב גבי כחשא דארעא ובירוש׳ דמאי פ״ו ה״ה דמבואר שם דגבי פרה הוה של שניהם דזה עיקר הגוף של פרה משא״כ גבי קרקע דהוה דבר בפ״ע ועיין תוס׳ גיטין דף ע״ז ע״ב ד״ה ידה ובמ״א אבאר זה וה״נ גבי מתנות כיון דאמר חוץ מן המתנות הוה כאילו שייר מקום ששייך להמתנות דהיינו הראש וגם נ״מ אם אמר לשון מתנות או שאמר לחי דאם אמר לשון מתנות כיון דאם אין הראש קנוי לו אין עלי׳ שם מתנות כלל לא ולקמן אבאר זה. ועיין בתוספ׳ ב״ב פ״ד המוכר את הראש בבהמה דקה לא מכר את הלחי ואם טבח כהן מכר והנה שם ר״ל משום דמתנתא דכהן לא זבני לך משא״כ בטבח כהן ומיירי לאחר שנשחטה וכמש״כ ולעיל דגבי טבח כהן יש שם מתנות עליהם רק דהוא נוטלם לעצמו ולכך אם מכר סתם הוה מכורים דאינם מחוסרים הרמה וכמ״ש הראב״ד ז״ל בהל׳ מעשר פ״ו ה׳ ט״ו גבי כהן ולוי ע״ש ומה דדייק בתוספ׳ בהמה דקה ר״ל משום דהא מבואר בערכין דף ד׳ ע״ב דדרך הוא לימכור רישא דתורא ע״ש והנה בחולין דקל״ד ודף קל״ח שם נקט רק מכור לי בני מעיה ולא נקט ראש ובתוספ׳ שם נקט שם גם ראש רק באופן אם מכר לו ר״ל שהמוכר מכר לו בלשון זה לא שהלוקח ביקש ממנו ונ״מ יהי׳ אם צריך להחזיר המתנות להמוכר או שהלוקח יכול ליתנם לכל כהן שירצה משום דאל״כ למה מכרו לו כל הראש אך כ״ז בבהמה גסה דדרך הוא כן וגם י״ל שמא מכר לו כעין דאמרינן בב״מ דף ק״ד ע״א ע״ש דמחלק בין שאמר מחכיר או החוכר ותוס׳ ב״ק דף כ״ז ע״א וב״ב דף ז׳ ע״א אך גבי בהמה דקה דע״י זה שמכר לו הראש מכר לו גם הרגלים כמבואר ב״ב דפ״ג ע״ב וע״ש בירוש׳ דבעי שם אם מכר לו חצי ראש אם מכר לו חצי רגלים ומביא ראי׳ מהך דתוספ׳ דחולין הנ״ל ור״ל דשם משמע דהלוקח נותנם לכהן ולכך הוה כמו שמכר לו ראש שלם כדי שיהי׳ כל הרגלים מכור לו ע״ש וי״ל דזה ר״ל התוספ׳ דבאמת לא מכר לו הלחי רק לכך מכר לו סתם הראש כדי שיהיה מכור לו כל הרגלים וא״ש. עכ״פ חזינן דלגבי גז בעי שיהא הגוזז בר חיוב והטעם דאל״כ אין עליו שם גיזה כלל והוה כמו שוטף דפטור כמבואר בחולין דף קל״ז ע״ש. והנה לשיטת רש״י בחולין שם דמפרש דאם מסרו צאנם לגזוז כיון שאין הגיזה של ישראל אף שהגוזז ישראל פטור וגבי פיאה מבואר בתוספ׳ פ״ב דגוי שמסר קמתו לישראל וקצר חייב בפיאה ולהיפך פטור וע״כ צ״ל דמיירי בגדר קבלנות ולא פועל דפועל גוי אצל ישראל חייב בפיאה כמבואר כאן בירוש׳ ובדברי רבינו בהל׳ י׳ וצ״ל כך דהנה כאן ובפ״ד מ״ו מביא הר״ש בשם תו״כ מיעוט של ובקוצרכם פרט לקצר כשהוא גוי ואח״כ נתגייר והנה ודאי אם נימא דיש קנין לעכו״ם בא״י א״כ בשעת קצירה הוה כמו חו״ל ודאי פטור וכן אם נימא דיש לו קנין נכסים ג״כ ודאי פטור ואף אם נימא כמש״כ לעיל דמה דמחוייב להניח פיאה בקציר לא הוה תיקון לשעבר רק הוה חיוב חדש מ״מ כאן לא שייך זה ומכ״ש אם נימא כמש״כ דקצירת הגוי אין עליו שם קצירה אך י״ל דאף דמבואר כאן דקצרוה עכו״ם פטור אף דנשאר הקציר ביד ישראל י״ל דזה רק כשהיה עליו שם חיוב וכעין דמבואר בירוש׳ פ״ג דחלה ה״ה גבי שותפים שעשו עיסה ע״מ לחלק דמחלק שם בין עכו״ם לישראל דגבי עכו״ם לא שייך גדר דיחוי וכמש״כ וכה״ג כ׳ התוס׳ ב״מ דף פ״ח ע״א בסה״ד גבי לקוח דגבי גוי לא שייך למפטר אם מכר לישראל מטעם לקוח וכה״ג כתבתי בח״א די״ל דגבי השוכר בית מן הגוי חייב במזוזה מה״ת לכ״ע דכיון דדירת עכו״ם לא שמה דירה עכשיו שהוא שוכרה אז נקרא עלי׳ שם דירה ולא שייך לומר דלאו ביתך. ויהי׳ נ״מ דלכך אמרינן הך דב״מ דף ק״ב ע״א דהשוכר בית מן הגוי נוטל המזוזה בידו משום דכשתשאר ביד הגוי דפקע הדירה ממנה יהי המזוזה כמו תעשה ולא מן העשוי עיין מנחות דף ל״ג ע״ב גבי הך דתלי דשא ברישא ושם דף מ׳ ע״ב וכ״מ וכ״כ בזה לעיל בהל׳ כלאים גבי כסות ע״ש. אך באמת כאן נ״ל דמיירי כגון שהישראל קצר אצל הגוי ואח״כ נתגייר הגוי פטור ולזה צריך המיעוט של ובקוצרכם אבל אם מסר הגוי קמתו לישראל וקצרה ואח״כ נתגייר הגוי חייב בלקט שכחה ופיאה זהו כונת התוספ׳ כאן ולהיפך אם הישראל מסר קמה שלו לגוי דמבואר בתוספ׳ דפטור ר״ל דלא הוה כמו פועלים עכו״ם דאז הקצירה מחייבת רק דכאן אינו מחייבת ולא פוטר ג״כ ונ״מ דאם נשאר הקציר ביד ישראל אז חייבת מטעם פיאת עומרים ולא הוה דיחוי אבל אם ישראל הקדישה אח״כ אז פטורה כיון שבשעת הקציר לא היתה חייבת משא״כ בראשית הגז לאחר הגיזה אין עליה חיוב חדש וכיון דבשעת הגיזה לא נתחייבה שוב נפטר. והנה גבי תרומה כך דכ״כ דזה הוא מחלוקת דרבינו עם הראב״ד ז״ל בפ״א מהל׳ תרומות אם המירוח של עכו״ם פוטרה או של ישראל מחייבה וזה באמת תליא במחלוקת דר״י ור״ל בירוש׳ מעשרות פ״ד ופ״ה גבי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אם נטבלו אם לא ור״ל אם הטעם דקודם מירוח פטור משום דמחוסר מירוח וכאן אינו מחוסר או הטעם משום דהמירוח הוא מחייב ולחייב שאינו שלו אי אפשר ועיין ירושלמי ריש פרק ד׳ דמעשרות דמבואר שם דבדבר שאין דרך לעשות לכ״ע אינו יכול לחייב את של חבירו וכן נ״מ נמי הא דמירוח עכו״ם פוטר אם ר״ל דהוה קודם מירוח וכמ״ש התוס׳ מנחות דף ס״ז ע״ב ד״ה כדי דמירוח עכו״ם הוה כמו קודם מירוח ועיין רש״י ע״ז דף מ״א ע״ב ד״ה מכניסה דמשמע שם לכאורה דהא דאם הכניסה במוץ פטור זה רק דר״ל דהוה כמו שלא ראה פני הבית ויהי׳ נ״מ אם אח״כ הכניסו לבית אחר אם יהי׳ חייב ועיין תוס׳ שם דף נ״ו וביומא דף י׳ ע״ב ושם ג״כ משום דהוה כמו דיחוי ועיין ירוש׳ מעשרות פ״ג ה״א דס״ל שם לר״ש דאף אם העביר דרך חצירו לחצר אחרת כיון דלא נתכוון שיהי׳ החצר הראשון קובעו שוב נפטר לגמרי והוה דיחוי ולקמן בהל׳ מעשרות אבאר זה. ולכך כ׳ רבינו בהל׳ מעשר פ״ד הי״ג גבי תאנים אם הביאן לאוכלן בראש גגו ושכח והכניסן לתוך חצר חברו וע״ש בהשגות שתמה על זה דהא אין חצר קובעת רק שלו אך באמת כך דהנה גבי תאנים מבואר במעשרות פ״א ופ״ב דאם לא חשב עליהם לקצות או להכניסן לבית אז הוה גמר מלאכה שלהם תכף משעת גמר לקיטה ועיין ב״מ דף צ״ב ע״א בתוס׳ ד״ה השוכר ולכך דייק הגמ׳ דף פ״ח בתאנה עומדת משום דשם כונת הגמ׳ כך דר״י ור״י ס״ל דשאר ה׳ דברים הקובעין למעשר לא הוה רק מדרבנן והם פליגי אם חצר מדאורייתא והקשה מהך דהלוקח חייב ע״ש ברש״י ור״ל דחיוב המקח משום דהוה כמו גמר וזהו כונת רש״י שם א״כ חזינן דגמר חייב מה״ת ותירץ דמיירי בתאנה הנוטה לחצר או לבית ומ״ש שם התוס׳ דהא באם אוכל שתים גם בעה״ב חייב זה אינו דזה רק מדרבנן ע״ש דף פ״ט ע״ב וכאן ר״ל הגמ׳ לענין חיוב דאורייתא וכן מה שמקשה שם התוס׳ דהא מקח קובע גם בשדה זה רק מדרבנן כמבואר בירוש׳ ובדברי רבינו פ״ד ה״ב ע״ש ובירוש׳ מעשרות פ״ג ופ״ד ופ״ב ה״ה וכ״מ וגבי חצר פליגי שם ר״י ור״ל אם הוה מה״ת ע״ש. רק דה״פ כאן דהנה זה ודאי אף לשיטת רבינו והתוס׳ דלקוח פטור מה״ת לאחר מירוח עיין פ״ב מהל׳ מעשרות זה רק אם לא הכניסן לבית אבל אם הכניסן לבית ע״מ לאוכלן שם ואח״כ נמלך עליהם למוכרן זה ודאי הוה טבל גמור מה״ת ומ״ש רבינו בפ״ב מהל׳ מעשר ה״א דהגומר למוכרן פטור מה״ת ר״ל אם הכניסן לבית ע״מ למוכרן לא הוה קבע מה״ת וכן אם מרחן והלוקח הכניסן לביתו ג״כ לא קבע מה״ת דבעי תבואה שלו שיהא נכנסין לבית שלו ע״מ לאוכלן וזה ודאי למ״ד ב״מ דף פ״ח ע״ב ותוס׳ שבת דף קכ״ז ע״ב ומנחות דף ס״ז וכ״מ וכן לשיטת הראב״ד פ״ג מהל׳ מעשר ה״ב דחטים ושעורים לא בעי בית מה״ת רק הם נקבעים בגורן אז ודאי אם קבען בגורן סתם ואח״כ מכרן ודאי הוה טבל מה״ת וזהו כונת הגמ׳ דאף דקי״ל דאין קובע רק חצר שלו מ״מ גבי לוקח הוה ס״ל כיון שיש לו רשות ליכנס לבית או לחצר הוה כמו שלו עיין ב״ק דף י״ד גבי פונדק וב״ב דף פ״ה ע״ב בבעה״ב מוכר קלתות וביצה דף מ׳ ע״א גבי זיכה להם מנות דזכה שאני ס״ל ר״ל דגם המקום הוה שלהם וכן הטעם בהך דביצה דף ל״ז ע״ב גבי הלוקח מעיו״ט ע״ש ועיין בירוש׳ פ״ב דמעשרות ובדברי רבינו פ״ב ה״ח ובירוש׳ פ״ג דמעשרות ה״א דלאשתו אין קובע החצר שלו משום דאין לה בית דירה עליו אבל פועל שפיר קובע החצר שלו ולכך פועל אסור לאכול ועיין בכורות דף י״ח ע״ב גבי רועה דאקנויי אקני לו ועיין טהרות פ״ז מ״ג בהך מחלוקת דר״מ ורבנן גבי אומנין ובשבועות דף מ״ו גבי שומר ושכירו ולקיטו אם זה הוה כמו בעה״ב בעצמו ובעירובין דף ס״ד ע״א ודף ס״ו ע״א ודף פ׳ ע״א ונ״מ די״ל דאשתו של בעה״ב אין מאמינים לה בניגזל גבי שבועה. וזהו מה דמתרץ הגמ׳ שם דלכך פועל בלא קרא הוה חייב מה״ת במעשרו׳ וכן לוקח משום דהוה כמו חצירו והקשה דזה א״א דהא לוקח אם מכניס לחצירו לאחר המקח לא נגמר מה״ת ותירץ דהוה אסמכתא וע״ש ברש״י דף פ״ט ע״ב ד״ה שתים ומ״ש שם התוס׳ בד״ה בעה״ב דאם נגמר מלאכתו גם פועל אסור לאכול קאי אתאנה דבשאר דברים פועל אוכל עד שיגמר מלאכתו לחלה וע״ש בתוס׳ דף פ״ט ע״א וע״ב ד״ה המרכסות ודלא כשיטת הראב״ד ז״ל בפי״ב מהל׳ שכירות אך באמת י״ל דלכך פרות המרכסות אינם אוכלות משום דטבל אסור בהנאה של כילוי ומיירי בא״י וכמו גבי דשות בתרומה ומעשר ע״ש ובמ״א אבאר זה נמצא דרק בית וחצר שלו קובע ואם רוצה להכניס לבית או לחצר לא הוה גמר וה״ה אם גמרן להכניסן לגגו אף דגג אינו קובע למעשר ופוטרו כמבואר בפ״ג דמס׳ מעשרות מ״ז וכ״מ זה רק גבי דברים שצריך קבע אבל גבי תאנה די גם בזה דלא גרע מסתם אך מ״מ כיון שהעבירם דרך חצר ולא נתכון לאוכלם שם הוה דיחוי ופטור לכך כ׳ רבינו דוקא חצר חבירו דאז לא הוה דיחוי כיון דלא קבע וכמש״כ. ולכך מבואר בירוש׳ פ״ה דמעשרות שם דלמ״ד דהממרח של חבירו נקבע ה״ה אם נתמרח מאליו או ע״י נמלים ג״כ הוה קבע ומה דמבואר בירוש׳ פ״ד דמעשרות אם הקדיש והכניסו לחצר בית שמורה אם זה הוה כמו מעשה חיוב שעי״ז יפטר אף דמה שייך חצר בהקדש י״ל דמיירי בחצר של גיזבר וכמבואר בירוש׳ פ״ה דמעשרות ופ״ה דמעש״ש ופ״א דתרומות וכ״מ דיד הגזבר כיד הבעלים ובזה אתי שפיר מה דמבואר בזבחים דף ו׳ ע״ב דגבי קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן ולכאורה קשה לשיטת התוס׳ נזיר דף כ״ז ע״א דבכל הקרבנות אמרינן הך דאין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן ודלא כתוס׳ זבחים דף ס״ז ע״א והכא לא שייך לקיחת הבעלים גבי ק״צ דמאן נינהו בעלים דילי׳ ובזה א״ש די״ל דהגזבר הוה כבעלים ועיין מ״ש רבינו בפיהמ״ש רפ״א דזבחים דגבי ק״צ לא שייך שחטו שלא לשמה כיון דסכין מושכתו ובזה א״ש דברי התוספ׳ פ״ה דפסחים גבי חטאת צבור ששחטה בשבת שלא לשמה והוא תמוה דקתני שם יקטיר אימורים ערב דהא חטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה. אך משום דחטאת צבור לא נפסלה ועיין בזבחים ח׳ ע״ב בתוס׳ בשם תו״כ דיש רבוי על חטאת צבור דפסול שלא לשמה. אך י״ל דשם קאי אפר העלם דבר די״ל דהזקנים הם בעלים עיין מנחות דף צ״ב ובהוריות ובירוש׳ שם פ״א וכ״כ בזה או י״ל כגון בשאר עבודות שעשה שלא לשמה ועיין בתו״כ פ׳ ויקרא ספ״ד דמרבה שם שרפו שלא לשמו וט״ס הוא וצ״ל זרקו וכמש״כ ועיין בדברי רבינו בהל׳ פרה פ״א ה״ט גבי נשחטה לשם חולין ר״ל ג״כ דבה לא שייך שלא לשמה דהוה כמו ק״צ ובזה מדוייק לשון רבינו בהל׳ פסוהמו״ק גבי הך דכבשי עצרת דנקט רק שני כבשים ולמה לא נקט רק סתם כבשים משום דבסתם כבשים לא שייך גדר עקירה בטעות משום דכ״ז שלא שחטן אין עליהם שמן כלל ובעי מפורש לשמה רק גבי שני כבשי עצרת כיון דהוזקקו זל״ז בתנופה שפיר שייך הך דעקירה בטעות משום דהם נקבעין קודם שחיטה וכמבואר במנחות דף מ״ו ע״א ועיין בדברי רבינו בהל׳ שגגות פ״ב הי״ג ושם לא סיים רבינו וכן בתוספ׳ הך דין דאסור לזרוק דמו בשבת ועיין בתוספ׳ מנחות פ״ה י״ל כך דעיין בתוס׳ נזיר דף כ״ח ע״ב ד״ה כבשי דאיסור הזריקה הוה משום מתקן ועיין יבמות דף ל״ג ע״ב דאמר שם טלטול בעלמא וי״ל דזה לא אסרינן משום צורך מצוה עיין במנחות דף מ״ח וביצה דף כ׳ ע״ב וע״ש בתוס׳ ד״ה מב׳ ובאמת עיקר הטעם שם כמו דאמרינן במנחות שם חטא בשבת כדי שתזכה בשבת שרי ולכך לצורך אכילה דאם מצי לאכול בו ביום שרי והך דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן י״ל דאתיא כמ״ד נדרים ונדבות קרבין ביו״ט וא״כ יכול להקטיר האימורין מבעוד יום כמ״ש התוס׳ נזיר דף כ״ח ע״ב הנ״ל. וא״כ באמת קשה למה בביצה דף כ׳ ע״ב הנ״ל לא פליגי אף למ״ד דנו״נ קרבין ביו״ט היכא דשחט עולה אם מותר לזרוק את הדם ביו״ט אך י״ל דזה לא הוה תיקון כל כך כיון שבל״ז אם עלו לא ירדו כמבואר זבחים דף פ״ה ומעילה דף ז׳ ולכך לכ״ע מותר לזרוק הדם והנה באמת גבי ק״צ ששחטן שלא לשמן לדידן דקי״ל דסכין משכתן מה יעשה בהם בודאי נראה דיעשם קיץ המזבח ועיין שבועות דף י״ב ע״א דאסור לעשות מגופן קיץ ובתו״י יומא דף ל״ד אך י״ל דזה רק קודם שחיטה אבל אם שחטן ע״כ יעשה כן והך דנקט בתוספ׳ דיקטיר אימורים לערב לאו דוקא דכולה מקטיר כדין קיץ ושוב שרי לזרק דליכא תיקון כ״כ וכמוש״כ וא״ש ועיין מ״ש רבינו בפיהמ״ש רפ״א דמנחות דפסק כמ״ד שם דמנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה וחזר בו בחיבורו פי״ד מהל׳ פסוהמו״ק ה״ג ואמאי לא נימא גם כאן דזה הוה ק״צ ועבודה ראשונה שלהם מושכתן ועיין מש״כ בזה ליישב דברי רבינו בהל׳ תמידין ומוספין פ״ה ה״י דאין אפיית לחה״פ דוחה שבת ע״ש אף דס״ל מידות יבש נתקדשו וגם איך פסק שם בה״ז דעריכתן ולישתן בחוץ והוא פסק בהל׳ מעה״ק פי״ב הי״ט דהמחמץ לה״פ חייב ע״ש בגמ׳ מנחות דף נ״ז רק משום דעדיין אין שם לחה״פ עלי׳ כיון דהיא מנחת ציבור וכמש״כ וא״כ קשה ממנחת העומר הנ״ל צ״ל דגבי מנחת העומר כיון דבאה מנחת שעורים וגם כעת עדיין אסור חדש וא״א שתהי׳ מנחה אחרת וכעין שכ׳ רש״י והר״א ז״ל שם בה א״צ שיהא עבודה ראשונה שלה מושכתו למה שהן ונ״מ ג״כ לפ״א דלא משכחת קרבן אחר כה״ג עיין תוס׳ תמורה דף ל״ג ע״ב ושם דף כ׳ ע״א דמשמע שם דכה״ג מיקרי בעלים דילה וכ״כ בזה במ״א וכן נ״מ גבי הך דיומא דף ס״ו גבי תחומין דמשתלח דשעיר גופו איזה תחומין יש לו אם הוה כמו חפצי הפקר או כרגלי הגיזבר וגם כרגלי המשלחו כיון שמזמינו מעריוהכ״פ ונ״מ אם חלה. עכ״פ חזינן די״ל דהוה כרגלי הגיזבר וה״נ גבי חצר מיירי הירוש׳ כה״ג וא״ש. ורבינו ס״ל בפ״ג מהל׳ מעשר ה״ז כמ״ד הממרח שלא מדעת נטבל וא״כ ע״כ ס״ל דלא משום דהמירוח מחייב רק משום דחסר מירוח אם לא נתמרח ובמירוח גוי הוה כמו שלא נתמרח ועיין מ״ש התוס׳ פסחים דף ל״ו ע״ב ד״ה פרט דגבי חלוט דהיכא שיש עליו שם לחם אז החליטה מבטלו מתורת לחם וה״נ המירוח של הגוי מבטלו שלא יהא מתמרח כלל ולכך אם מירח גוי תבואה של ישראל הוה כמו קודם מירוח מה״ת וכן תבואה של עכו״ם אם מירחה פטור ג״כ מחמת זה ונ״מ דאם קרא עליהם שם תרומה ומעשרות שפיר חל עליהם וזהו כונת רבינו מ״ש בהל׳ מעשר פ״א הי״ד ואם היו כו׳ ולפיכך יראה לי שהמעשרות הם ספק ע״ש. ולכאורה קשה דמאי קמ״ל דכיון שהוא ספק אם החליף אם לא ודאי דהמעשרות ספק אך כונתו כך דכיון דאמרינן דשל גוי לאחר מירוח הוה כמו של ישראל קודם מירוח ואם כן אם הפרישן הוה מעשר וא״כ ה״א שיהי׳ כאן מעשר ודאי קמ״ל דכאן לא דהוא מפרישן רק מפני שאנו מחייבין אותו להפרישן מחמת שמא של ישראל הם אבל בל״ז לא הי׳ מפריש לכך הוה רק ספק ועיין בכריתות דף כ״ג ע״ב גבי אשם תלוי ושם דף כ״ד ע״ב מפני שלבו נוקפו ור״ל דכיון דאינו דבר ברור [השמטה לו שחטא אמרינן דגמר ומקדיש אף אם לא חטא ובנדרים דף פ״ז גבי מת לו מת וסבר שהוא אביו דכיון דאינו דבר ברור לו ע”כ השמטה] (לא) אמרינן דגמר ועביד סתם אך כאן לא אמרינן כן וכעין דאמרינן בגיטין דף ל״ד ע״א אטו לבטולי גיטא קבעי ולקיומי׳ תנאה כו׳ ושם דף מ׳ ע״ב גבי שכיב מרע עיין שם ברש״י ותוספות דלא שייך בזה מצוה לקיים כו׳ ודברי שכיב מרע כו׳ ודברי רבינו בהלכות פסוהמו״ק פ״ה ה״ז ע״ש וזהו ג״כ כונת הירוש׳ במגילה פ״א דאף דקי״ל דהכל יוצאין בי״ד זה רק אם בן ט״ו מתכוון לקרות בי״ד אבל מי שהוא קורא בי״ד שמא הוה בן י״ד אז צריך לקרותו גם בט״ו ובירוש׳ מעשרות פ״ג גבי דמאי מהו שיקבע לודאי ע״ש. וכן נ״מ במה דמבואר בב״מ דף ו׳ ע״ב גבי קפץ אחד מן המנויין ע״ש בתוס׳ דאמאי יהי׳ הי׳ והי״א קדוש מספק בתורת י״א ע״ש ולכאורה קשה למ״ד בנזיר דף ל״ב דטעותו דוקא קדוש ולא כונתו ע״ש וברש״י בכורות דף ס׳ ע״א וא״כ יהי׳ זה תליא היכא שעושה הדבר בעבור ספק אם זה הוה כמו טעות או כונה ובהך דעירובין דף ס״ה ע״ב במה דאמר שם דהיכא דיכול לסלקו אם משכיר לאחר הוה שכירות ע״ש ואמאי נימא דזה גופה הוה סילוק וכמבואר ביבמות דף ק״ח ע״א קידושיה הם מיאוניה ואכמ״ל. וכן מה דמקשה בירוש׳ תרומות פ״ח גבי תרומה תלוי׳ דיהי׳ אסורה משום היסח הדעת. אך באמת מלשון רבינו כאן בהל׳ י׳ מוכח דגם פועלי עכו״ם לא דהקצירה שלהם מחייבת בפאה רק דאינה נפטרת ולכך דייק שם רבינו דרק אם קצרו כולה אז צריך להניח פיאת עומרים אבל אם הניחו קמה לא חל עלי׳ חיוב פיאה מטעם דהקציר שלהם לא מחייב וכדמשמע בירוש׳ לעיל פ״א ה״א דפיאת עומרים אין החיוב מטעם פיאת קמה רק הוא חיוב חדש רק בזמן שלא נפטר ולכך מבעיא לי׳ שם אם מחוייב להניח פיאת עומרים על שיבולת הראשונה וכ״כ בזה. והנה כאן גבי קצרוה ליסטים הוה מחלוקת בירוש׳ אם רק לאבדה או אף לצורך אכילה ומשום דאין קרקע נגזלת ולא הוה קצירך ועיין בספרי פ׳ תצא בפלוגתא דר״מ ורבנן גבי מעמר בשדה חבירו שלא מדעתו והנה כאן בהל׳ ה׳ גבי קצר חצי׳ נקט רק וקצרו ליסטים חצי׳ משמע דדוקא ליסטים דהיינו ישראל פטור דהוה כעין דיחוי וכמש״כ לעיל מהך דחלה אבל אם קצרו החצי׳ הנשאר גוים י״ל דאם אח״כ נשאר הקציר ביד ישראל חייב בפיאה כיון שכבר נתחייבה בפיאה מקצירת חצי׳ הראשון ואף שכתבתי לעיל דגם לאחר שנתחייבה השדה בפיאה מ״מ בעי קציר חיובי דהרי מה שקצר הגזבר אף לאחר שכבר נתחייב הוא פטור מפיאה לאחר פדיון כמבואר בירוש׳ כאן ספ״ב הנה כך דכ״כ לעיל דרבינו ס״ל לחלק בין מעשרות לפיאה דגבי מעשר אזלינן בתר שליש הראשון אם הי׳ בפטור לענין חיוב הפרשה וגבי פיאה לא ס״ל כן כדמשמע מלשון רבינו וע״כ צ״ל כמש״כ לעיל דגבי פיאה יש ב׳ חיובים פיאת קמה ופיאת עומרים והבאת שליש בפטור לא היה הפקעה לגמרי לפטור גם מפיאת עומרים ועי׳ לקמן בדברי רבינו בסוף פ״ה מה דמחלק רבינו בין מפקיר את כרמו לזכה מן ההפקר. והנה לשון רבינו שם צריך ביאור דמה ר״ל אם ר״ל דהך מפקיר את כרמו לא הפקיר רק הגפנים והקרקע נשאר שלו וא״כ אח״כ כשזכה בהגפנים הוה שניהם שלו משא״כ בשל אחרים ר״ל דהם לא הפקירו וא״כ לא זכה רק בהגפנים לא בהכרם וזהו דדייק רבינו בשדה של אחרים אבל אם הפקירו גם הכרם וזכה גם בהכרם חייב ועיין תוס׳ תמורה דף ו׳ ע״א ד״ה המפקיר שכ׳ שם דהיכא דבעל הכרם עצמו הפקיר כרמו ואח״כ לא זכה רק בפירות וע״כ ר״ל בקמה דאל״כ בודאי פטור ומשמע דכה״ג בשל אחרים פטור ובשלו פטור מן המעשר אך מירוש׳ פ״א דקדושין הובא בדברי הר״ש כאן פ״א לכאורה מבואר להיפך אך מהירוש׳ הנ״ל יש לדחות דכ״כ בהל׳ נדרים דיש ב׳ גדרים בהפקר אחד שאינו של שום אדם ואחד שהוא של כל אדם וכהך דביצה דף ל״ט גבי מעיינות הנובעין ע״ש בהך דר״נ ור״ש דהוה של כל העולם ובהך דיומא דף י״ב ובמגילה דף כ״ו מה דמחלק שם בביהכנ״ס של כרכים דהוה של כל העולם וכמו ירושלים דלא נתחלקה לשבטים וברש״י חולין דף קל״ו ע״א גבי ביהכנ״ס דפטור ממעקה משום דשל כל העולם הוא. ועיין במה דפליגי הראשונים בהך דנדרים מ״ז ע״ב גבי והספרים אם ר״ל ס״ת או ר״ל ספרים ללמוד והיינו משום דבס״ת שייך לכל העולם היכא דהוא לצורך קריאה לא לצורך לימוד וזהו כונת הגמ׳ ב״ב דף מ״ג ע״א דס״ת לאו בר סילוק הוא ר״ל דהוא של הכל וע״ש דף קנ״א ע״א גבי בעיא דשם אי איקרי נכסי ובמה דמבואר בב״ב דף כ״ג ע״א דמבואר שם דיש רשות לז׳ טובי העיר למחול ברה״ר וע״ש דף ס׳ ע״א דמשמע דא״א [השמטה ועי׳ ביבמות דף ע״ט גבי חלק מזבח מי יתיר ע״ש בתוס׳ ותוס׳ כתובות דף כ״ט ע״א דפליגי בזה אם מהני הפקר ב״ד לגבי חלק הקדושה וה״ה לזט״ה וזהו הטעם דהך דמגילה דף כ״ו ע״א הנ״ל ע”כ השמטה] וכן מה הוה ס״ד דר״י שם הא זה מבואר במשנה דאסור וכן קשה מהך דב״ק דף פ״ב ע״ב דאמר שם דאין מוציאין זיזין וכן אין עושין כבשונות והא מבואר בתוספ׳ דב״ב דצריך להרחיק נ׳ אמה וכן גבי זיזין וגזוזטראות כמבואר ב״ב דף ס׳ הנ״ל וצ״ל דגבי ירושלים לא מהני אף כונס לתוך שלו דכיון דבאמת הוא של כל העולם וגם הבתים כן כמבואר ביומא ובמגילה רק כ״ז שהוא דר שם הוה שלו ולכך מבואר בירוש׳ דמעש״ש דבתי ירושלים אינם קובעין למעשר וכמו בתי כנסיות וב״מ עיין בדברי רבינו פ״ד מהל׳ מעשרות ה״ו. וכיון שהניחן לרה״ר שוב הוה שלהם ובזה א״ש הטעם דמבואר בסנהדרין דף ט״ו דעיר הנדחת אינה נעשה אם היא כרך משום דאז יש בה דברים השייכים לכל העולם ושוב לא מצי מקיים בה שללה וע״ש דף קי״ג ע״א וברש״י שם דף ע״א דמשמע שם דרק נביאים וכתובים על זה פליגי רבנן וסבירא ליה דיגנזו כמבואר שם דף קי״א ע״ב אבל ספר תורה יש לומר דלא נאסרה כלל דהוה של רבים וכמו שכתבתי ועיין בדברי רבינו פרק ו׳ מהל׳ שכנים ה״א דנקט שם ס״ת ונביאים וכתובים כופין זא״ז כו׳ ובתוספ׳ לא תנא כתובים וזה תליא אם הציבור צריך להיות להם כתובים לצורך קריאה כמו מגילה והך דשבת דף קט״ז אם פסקי סדרא ותוס׳ שם דף כ״ד ומגילה דף כ״ב דדרכם הי׳ להפטיר בכתובים ע״ש עכ״פ ס״ת בודאי הוה של רבים ולכך י״ל דס״ל לרש״י עירובין דף נ״ו ע״ב דאין נוטעין גם אילנות במגרש אף דמבואר בב״ב דף כ״ד ע״ב דאילנות מותר וזהו משום דהלוים לא היו בהם קנין גמור עיין מכות דף י״ג ולכך לא מהני מחילת של זט״ה וגם משום דהא מבואר במכות דף י׳ דקולטות ושם דף י״ב מבואר דגם תחום היה קולט ולכך צריך שיהיה מקום פנוי שלא לעכב את הדרכים כמ״ש רבינו בהל׳ רוצח פ״ח ה״ה ובפיהמ״ש פ״א דשקלים גבי לתקן את הדרכים ובזה א״ש אף דרש״י ז״ל במסכת שבועות דף ט״ז ע״א כתב שם דזה רק בערי חומה. גם י״ל הטעם לפי מש״כ הר״א ז״ל בהשגות פ״ח מהל׳ טומאת מת דבמקום אילנות מרגילין שם רגל בני אדם וע״ש בהל׳ ד׳ בדברי רבינו והוא תוספתא דאהלות פי״ז וגבי ערי מקלט אסור זה כמבואר מכות דף י׳ ע״א ועיין ירושלמי פ״ב דמכות ה״ז דגרסינן שם דאין עושין שם כלי זכוכית וי״ל הטעם דגם שם אסור לעשות כבשונות כמו בירושלים אף אם ברשות זט״ה דלא מהני מחילתם דאין להם בהם קנין כמבואר בירושלמי סוטה פ״ט גבי עגלה ערופה וכ״כ בזה בהל׳ ע״ז. עכ״פ כך דדבר שהוא של כל העולם יש להכל בו חלק ובזה יש ליישב דברי רש״י ביצה דף ל״ט גבי הך דכרגלי הממלא ועיין ב״ק דף פ״א גבי תנאי יהושע דלשיטת הרמב״ם הוה להיפך דרק זה שייך לבני העיר ולא לכל העולם זה היה התנאי עי׳ בתוספתא סוף ב״מ ובהך דנדרים דף פ׳ ע״ב גבי מעיין של בני העיר ומ״ש בשאלתות דר״א פרשת ראה דאין נוטלין שכר על זה ובדברי רבינו בפיהמ״ש שביעית פ״ח מ״ה ובר״ש ובירושלמי שם. והנה בעירובין דף ע׳ ע״ב מבואר דגבי גר אמרינן דהמחזיק בנכסיו הוה כמו בא מכחו וא״כ נמצא דנכסי הגר לא הוה שאין להם בעלים רק שהכל הם בעלים וכל הזוכה בו הוה יורש ולכך מבואר בתוספתא ספ״א דבכורות דבהמת הגר שמת ובהמת המדבר פטורה מבכורה משום דכיון דיש לכל אדם חלק בו וא״כ גם עכו״ם יש לו חלק בהם והוה כמו שותפות עכו״ם דפוטר מן הבכורה לדידן משא״כ בשל הפקר דאז אינו פוטר מן הבכורה וא״כ נמצא לפי״ז גר שמת והחזיק אחר בנכסיו הוה כמו אם הפקיר הוא גופה ואחר כך זכה בו וא״כ אדרבא מירושלמי דקדושין הנ״ל יהי׳ ראי׳ לשיטת התוס׳ דתמורה דף ו׳ אך עיין בירושלמי דמעשרות פ״א ה״א דאם זכה בשדה של הפקר ובגידולי׳ חייב גם במעשרות ע״ש וא״כ ע״כ צ״ל דכאן מיירי שלא החזיק רק בקמה לבד אך י״ל דהך ירושלמי דמעשרות הנ״ל ר״ל בהחזיק בשדה ובגידולי׳ קודם הבאת שליש אבל כאן מיירי לאחר הבאת שליש והוה כמו גבי הקדש וכמש״כ ועיין מ״ש הרא״ש בנדרים דף מ״ד ע״ב ובזה א״ש דלכאורה קשה דאם מיירי דכיון לשם זכי׳ מהפקר לא לשם חזרה וא״כ זכה בהגפן ובהקרקע ועיין ב״ב דף נ״ד ע״א גבי האי מאן דפשח דיקלא וע״ש דף ל״ז ע״א גבי זה החזיק באילנות דמשמע שם דיש לו זכי׳ גם בהקרקע והיכא דזכה בהקרקע חייב בכל כמבואר בירוש׳ הנ״ל אך לפי מש״כ לחלק בין קודם שליש לאחר שליש א״ש ונמצא כך דאם קודם הבאת שליש זכה בהקמה עם השדה אז חייב בכל ואם לא זכה רק בהקמה אז חייב בלקט שכחה ופיאה ופטור מן המעשרות ואם לאחר הבאת שליש אז אם זכה בהקמה עם הקרקע אז חייב במתנות עניים ופטור מן המעשר ואם לא זכה רק בהקמה לבד אז פטור גם ממתנות עניים אך זה רק גבי הפקר דהרי אף אם הפקיר שיבלים או קמה נפטר ע״י זה ממעשר אף אם זכה בו קודם מירוח משא״כ גבי הקדש אך מ״מ אם הבאת שליש היה ביד ההקדש נפטר עי״ז מתרומה ומעשר אף אם פדאן אח״כ. והנה עיין בדברי רבינו פ״ג מהל׳ מעשר הכ״ה דגבי הקדש לבדה״ב נקט המקדיש פירות תלושין כו׳ ואם נגמרה כו׳ וגבי מנחות נקט המקדיש קמה כו׳ פטור והוא מבואר בתוספתא פ״י דמנחות ע״ש ומשמע לכאורה דאף אם פדאן כשהם בקמה ג״כ פטור מן המעשרות אך י״ל דכוונתם כך דלהקדיש פירות תלושים למנחות אסור מחמת דיש עליהם שם טבל אף דעדיין לא נקבע וזה י״ל דהוה מחלוקת בתוספתא דמנחות דרשב״א ורבנן דרשב״א ס״ל דמותר כה״ג להביא מנחות בטבלן ורבנן ס״ל דאסור וע״כ ר״ל כה״ג דאל״כ וכי לית לי׳ לרשב״א הך ממשקה ישראל ועיין בתוספתא שם ספ״ח דמבואר להדיא דפסול והך מה דאמר שם ובזבחים דף פ״ח דגם מדומע אסור ר״ל כה״ג במדומע בטבל וכעין הך דעירובין דף ל״ו ע״א ע״ש ועיין בתוס׳ מנחות דף ס״ו ע״ב מה דהקשה שם למ״ד דאין מירוח הקדש פוטר הא הוה טבל ואיך יכול להביא העומר אך שם עדיין לא נקבע דעזרה לכ״ע אינה קובעת דלא נתחלקה לכ״ע וכ״כ בזה בח״ב בהל׳ נדרים וזה ר״ל ג״כ הך דפסחים דף מ״ח דהך דאין מביאין נסכים מן הטבל ע״ש ור״ל ג״כ כה״ג אף דעדיין לא נקבע לגמרי ובפרט גבי נסכים דמבואר בדברי רבינו בסוף פרק ט״ז מהל׳ מעה״ק דצריך שלא יהא בהם שום צד גבוה והטעם י״ל כעין מ״ש פסקי תוס׳ בתמורה על הך דדף כ״ד ע״ב דהא דמותר להערים על הבכור ולהקדישו בקדושה אחרת זה לא בקרבן חובה רק בקרבן נדבה וזה ר״ל הגמרא בפסחים דף מ״ז ע״ב שה ולא הבכור ע״ש בתוס׳ רק דר״ל דאסור להקדיש עובר של מבכרת לתמיד כדי שעי״ז יפקע הבכורה וכמ״ש התוס׳ בחולין דף ע״ה וכ״מ דאין על העובר שם שה אך רש״י ז״ל בתמורה לא ס״ל כן ע״ש. ועי׳ ירושלמי מעש״ש פ״ה ה״ד דלכך גזרו שיהיו מוליכין כרם רבעי לירושלים להביא ממנו נסכים ע״ש ובחגיגה דף כ״ה ע״ב גבי מטהר טבלו ובירושלמי פ״א דדמאי אם גזרו דמאי על המנחות ע״ש אך באמת נ״ל כך דהא מבואר בירושלמי פ״א דמעשרות ה״א דלכך אם הקדיש קמה או שיבלים ופדאן חייב במעשרות משום דלא יצאו ידי הגיזבר ולא ידי הבעלים דעומדין ליפדות ומצוה בבעלים א״כ לפי״ז גבי מנחות ובפרט אי אמרינן דגם במנחות אין טהורים נפדים כמבואר מנחות דף ק״א ועיין תוס׳ חולין דף קל״ח ע״ב דגבי קדשי מזבח לא שייך כלל גיזבר ע״ש וא״כ לפי״ז גם אם הקדיש קמה ופדה נפטרו מן המעשרות זהו שיטת רבינו. ולכך אם הקדיש עד שלא הביאו שליש אף לבדה״ב ופדה אחר שהביאו שליש פקע ממנו חיוב תרומה ומעשר לדידן דאזלינן בתר שליש הראשון כמבואר בחולין דף קל״ו ובירושלמי פ״ה דמעשרות ה״ד אך זה רק גבי תרומה ומעשר דכל החיוב הוא בא מחמת הבאת שליש אבל גבי פיאה דיש בה גם פיאת עומרים והוא חיוב חדש כמש״כ אז רק אם נפטר בשעת קצירה שוב פקע ממנו גם חיוב עומרים אבל לא בשעת שליש וגם גבי עכו״ם ונתגייר רק אם נקצר ברשות העכו״ם אף שהקוצר הי׳ ישראל כיון דהוא רק פועל פטור אבל אם הבאת שליש הי׳ ברשות גוי ואח״כ נתגייר וכן גבי הפקר כה״ג חייב במתנות עניים וכמש״כ: (ה) קצר חצי׳ כו׳. שהחיוב בקמה כו׳. עיין בירושלמי והובא בר״ש כאן דאף אם קצרוה שלא לאבדה משום דקרקע אינה נגזלת ור״ל דהוה כמו מעמר בשדה שאינו שלו ותליא בפלוגתא דר״מ ורבנן בספרי פרשת תצא פסקא רפ״ב ע״ש וכ״כ בזה ויהי׳ נ״מ אם הליסטים קצרו מקצת מהחצי שנשאר והניחו מקצת וקצר הוא השאר אם צריך להניח פיאה על המקצת שקצרו ליסטים או הוה זה כמו פטור וכמו גבי הקדש דמה שקצר ברשות ההקדש נפטר אף שכבר נתחייב השדה וכ״כ בזה ובאמת זה תליא במה דאמרינן כאן בירושלמי פ״ב ה״ז אם הלוקח שלקח חצי השדה אם מותר ליקח הפיאה שהוא מניח עבור העומרים שנשאר ביד המוכר אם יש בזה הך לאו דלהזהיר העני על שלו ר״ל אם זה מיקרי שלו או כיון שכבר נתחייב ביד המוכר לא מיקרי כלל שלו ועיין בירושלמי כאן ספ״א בהך מחלוקת דמעשר עני ובפ״ג ה״ו במה דאמר שם אם הטעם משום דהדין כך דחובת קציר בקמה או הוה כמו התנה עמו דמוכר לו חוץ מחובתו ועיין חולין דף קל״ח ע״א ע״ש ובירושלמי ב״ב פ״ה ה״ז דפשט מזה דחולין הנ״ל דאם מכר חצי הראש מכר חצי הרגלים כיון דאמרינן דמתנתא דכהן לא זבני לך וא״כ כ״מ שמכר הראש הוה כאילו לא מכר רק החצי ועיין תוספתא ב״ב פ״ד שם. וכן יהי׳ נ״מ אם מכר את מה שקצר ונשאר הקמה אצלו והוא מניח פיאה גם בשביל העומרים שמכר אם מותר ליקח הפיאה והירושלמי ר״ל אם מכר את הקמה אם הוא מותר ליקח הפיאה שמניח הלוקח עבור העומרים שלו אך כיון דפסקינן דאף אם נשרף מקצת העומרים מ״מ צריך להניח מן הקמה גם על השרוף וכמבואר בירושלמי פ״א ה״א ומייתי ראי׳ מהך דמבואר בכאן דאם קצר חצי׳ והקדיש הקציר דצריך להניח גם על ההקדש וא״כ חזינן דכבר יש חיוב פיאה בקמה לא שמתחייב למפרע דעל מה שאינו לא שייך למפרע כמבואר בחולין דף ע׳ ע״א וכ״כ בזה במ״א וכן יהיה נ״מ אם קרסמוה נמלים או שברתה הרוח דלא הוה קצירה אם חייבת בפיאה דשוב י״ל דאין צריך קצירה כיון דכבר נתחייב אך זה רק אם לא נשאר כלל קמה אבל אם נשאר מקצת קמה אז המקצת שנקצר שלא כדרך קצירה פטור כמו המקצת שקצר הגיזבר שפטור אם נשאר עוד מקצת וכמש״כ. אך י״ל דנ״מ למה דמבואר בירושלמי פ״ג ה״ה והובא בדברי רבינו לקמן פ״ג הי״ז דשדה שחצי׳ הביאה שליש וחצי׳ עדיין לא הביאה וקצר תחילה מקצת ממה שהביא שליש ואח״כ נגמר שליש החצי האחרון דאינו יכול להפריש מן הראשון על האחרון ע״ש והטעם דהוה כמו שתי שדות ועיין מנחות דף פ׳ ע״ב ובתוס׳ שם ד״ה כולהו ובירושלמי פ״ג דהוריות ה״ב ע״ש. והנה באמת כיון דהאמצעים כבר נתחייבו כשהתחיל לקצור את הראשון במה הם מצטרפים להאחרון גם יהיה נ״מ אם האחרון מתחייב במה שיתחיל לקצור את האמצעי כיון שהאמצעי כבר נתחייב ולא מהני כלום הקצירה שלו לעצמו וכעין דאמרינן במנחות דף כ״ד גבי שבע לטומאה ע״ש ולכאורה זה תליא בהך בעיא דר״פ המובא בירושלמי ספ״ב גבי קציר חו״ל מהו שתחייב וכמש״כ וכה״ג כתבתי בח״א בהשמטה בהל׳ יבום גבי קנין אך לפי מש״כ דמכל מקום צריך לקצור אותה ובלא קצירה לא מחייב גם הני וא״כ שפיר פעל הקצירה בהאמצעי ומועיל להתחייב האחרון ונ״מ גם כן למה דמבואר לקמן בפ״ג הט״ז גבי שותפים שקצרו חצי השדה וחלקו אחד נטל קציר ואחד נטל קמה דזה שלקח הקמה אינו מפריש רק על הקמה שלו ולא על הקציר שנטל השני ולכאורה קשה מ״ש מקצר חצי׳ ומכר הקמה דחייב הלוקח על הכל. והנה עיין בדברי רבינו לקמן פ״ט מהל׳ בכורים הט״ו גבי הך דלקחו ממנו במשקל דנותן לכהן ומנכה לו וכבר עמד על זה הר״ן ז״ל שם מ״ש מהך דהלכה י״ד כיון דסבירא ליה דמתנות כהונה נגזלות א״כ ה״נ כן וקנאן וצ״ל כך דהרי חזינן דאף דקי״ל דמתנות כהונה נגזלות מכל מקום הבעה״ב בעצמו אם נטל המתנות ואמר שמתכון לגוזלם כ״ז שהם בעין אינו כלום והטעם דבל״ז כ״ז שלא נתנם הם שלו ויש לו בהם טובת הנאה ליתנם לכל כהן שירצה וכמו גזבר עיין רש״י חולין דף קל״ט ומ״ש הראב״ד ז״ל בהשגות בהלכות מעילה פ״ו ה״ח ע״ש ועיין במה דפליגי רבינו והראב״ד ז״ל בהל׳ גנבה פ״ד ה״י גבי שומר שגנב ושם בפ״ב ה״ד וברש״י ב״ק דף קי״ב וב״מ דף מ״א ע״א גבי שליחת יד והטעם משום דס״ל דלא שייך בזה גדר גנב וידו כיד הבעלים אך רבינו ס״ל דכיון דעלתה בדעתו לגנוב שוב פקעה שם שומר מעליו ושפיר חל עלי׳ שם גנב ועיין רש״י ב״ק דף ק״ח ע״ב ד״ה ואם נשבע ודף קי״ח ע״ב כלתה שמירתו ובהך דגיטין דף י״ד ע״א משהוחזק כפרן ע״ש ולכך גם גבי מתנות עניים מרבינן מקרא דתעזוב אף היכא דקרא עלי׳ שם פיאה וכילה וכמש״כ מהך דתמורה דף ו׳. והנה זה ס״ל לרבינו דאף דכ׳ בהל׳ ביכורים שם דמתנות לא שייך בהם גדר הפרשה דמופרשים הם ועומדים מ״מ כ״ז שלא הפרישן מן הבהמה עדיין הם מחוסרים פעולה ונ״מ לעור הראש וצמרו וכן להזרוע עיין חולין דף קל״ד ע״ב ובבעהמא״ו שם למי הם שייכים אם הפשיטן ובאמת י״ל דהוה כמו הך דזבחים דף פ״ה ע״ב דמחלק בין מחוברים לפירשו ע״ש ושם דף כ״ח ע״ב גבי עור האלי׳ ובתוספתא פיאה פ״ב גבי פשתן ומכבדות דכ״ז שהם מחוברים הם שייכים לעניים ואם פירשו הם שייכים לבעה״ב וכן הדין גבי חבילי תלתן של תרומה למי שייך העץ כמבואר בתרומות פ״י מ״ו דאם קרא שם תרומה קודם שייך גם העץ לכהן ע״ש וכן גבי ראשית הגז בחולין דף קל״ח ע״א דאם לבנו ישראל י״ל דהפסולת שייך לו וכמו הך דב״מ דף מ׳ ע״ב גבי שמרים ונראה דכן ה״ה גבי זרוע כו׳ דכשהפרישה מן הבשר עם העור שייך העור לכהן וכן גבי חלב הקבה. ולכך ס״ל לרבינו דרק כשמכר לו המתנות בפ״ע אז נגזלין וא״צ הלוקח ליתנם אבל כשלא הפרישן רק מכרן עם הבני מעיים אז עדיין אין עליהם דין גזל ומוטל על הלוקח להפרישם ובאמת י״ל דרב דס״ל דמתנות כהונה נגזלות אזיל לשיטתי׳ בחולין דף קל״ט ע״א דגבי קדשי בדה״ב לא אמרינן כל היכא דאיתי׳ בי׳ גזא דרחמנא איתי׳ ובבכורות דף כ״ז ע״א מבואר דזרוע כו׳ לא הוה רק כמו קדושת דמים ע״ש אך רבינו לא ס״ל כן כמבואר בפי״ב מהל׳ שחיטה ולכך רב גם היכא דעדיין לא נטל המתנות מן הבשר ג״כ ס״ל דמתנות כהונה נגזלות אך אנן לא ס״ל כך אבל כשהפריש שוב יש עליו גם גדר ממון ושפיר מהני הגזל. והנה גבי מתנות עניים מלבד מה דמבואר דאמרינן דמתנתא דכהן לא זבני לו ועיין מ״ש הראב״ד ז״ל בהשגות בהל׳ מעשר פ״ו הט״ו גבי כהן ולוי שלקחו פירות ע״ש אף אם מכר לו בפירוש ג״כ לא מהני דהא אין קרקע נגזלת וה״ה המחובר לקרקע וגם כמ״ש התוס׳ כתובות דף מ״ז ע״ב וב״ב דף ע״א ע״ב בתוס׳ ד״ה לימא דבמקח אזלינן בתר דעת המוכר משום דהוא מקנה לו ע״ש משא״כ גבי שותפים אין שייך בזה לומר זה כיון שכל אחד הי׳ מתחילה שלו לגמרי ועי׳ בר״ן נדרים דף מ״ה ע״ב ובכ״מ בזה ואין שייך בזה לומר הך דאין קרקע נגזלת לכך ס״ל לרבינו דאין צריך ליתן על חלק הקציר שנשאר ביד השותף הראשון ולכך רבינו שם מדייק רק בשותפים ולא כתב כמו ברישא באחים משום דמה דאמרינן דכל אחד יש לו חלק בכל זה לא שייך רק בנשתתפו דכל אחד שיעבד חלקו לחבירו ועיין בירושלמי דמאי פ״ו ה״ט דאחין הוה כמו שקנו ע״מ לחלוק כיון דנפל להם ממילא וכמ״ש התוס׳ כתובות דף צ״ג ע״ב גבי גוד או אגוד ובירושלמי פ״ד דב״ק וכ״מ ולכך מבואר בבכורות דף מ״ח ע״א לפי ס״ד דלכך אם חלקו הנכסים פטורים משום דכל חד מצי למדחי׳ וגבי מזונות הבת מבואר בירושלמי פ״ט דכתובות ה״א דאף אם חלקו האחין מ״מ היא ניזונת משלהם ולא מצו למדחי׳ ועיין כתובות דף ק״ט ע״ב גבי ההוא דאמר דיקלא לברת ובמ״א אבאר זה. עכ״פ מבואר מדברי רבינו דהקמה הנשארת צריך לקצור אח״כ ג״כ בגדר קצירה רק דהחיוב שיש על הקציר שכבר קצר יש בו ועיין בירושלמי כאן בפ״ב ה״ז דאף דאינו יכול להפריש מן הקציר על הקמה מ״מ אם התחיל לקצור ואח״כ אמר שמכאן ואילך אני מפריש פיאה וקצר קצת שפיר יכול לקרות שם פיאה על העומרים הרי מבואר לכאורה דאין שום שם פיאה בקציר רק חיוב בעלמא אך מפ״ג ה״ו במה דאמר שם דאם מכר את הקציר והלוקח קרא שם פיאה על הקציר חל ומוכח שם דשוב אין המוכר צריך להניח פיאה על העומרים שמכר ואמאי הא אין מפרישין מן הקציר על הקציר ואפשר לומר דשם מיירי שגם המוכר קצר הקמה שלו וא״כ חזרה הפיאה לעומרים ואז מהני אם הפריש הלוקח מהעומרים שלו: (ו) כרם כו׳. עיין לקמן פ״ג הכ״ג מה דמחלק שם בין לבית בין לשוק ובפ״ד הכ״ז ובב״ב דף נ״ד ע״א דאם לקט מחד גיסא לא מיקרי תיקון וב״מ דף פ״ט ע״א גבי יצא המנכש ע״ש והנה מלשון רבינו משמע דהטעם לאו משום דאין עלי׳ שם בצירה רק משום דהוה עראי ונ״מ לענין עוללות אם חייב דהנה לקמן בסוף פ״ד וכן הוא בירושלמי כאן פ״ג גבי הך דמי שהי׳ לו ה׳ גפנים ורוצה לאוכלם דפטור מן הכל רק חייב בעוללות ע״ש ובדברי רבינו שם בהלכה כ״ד גבי הזומר והנה רבינו כאן גבי הקוטף דפטור נקט רק מלילות משמע דהפטור הוא מחמת מלילות ולא מחמת קטיפה רק דנ״מ כך דאם בלא קיטוף ביד רק קוצר במגל י״ל שאסור לעשות כן אך באמת כך דבירושלמי כאן אמרינן דאף לעיסתו פטור אפי׳ כל שהוא ר״ל אפילו הרבה ואח״כ אמר ואפי׳ במגל ועל זה אמר והוא ששייר ואמר שם דזה רק לעיסתו אבל אם למלילות אפילו לא שייר ולכאורה זה קאי אמגל ורבינו נקט כאן מעט מעט וכבר עמד על זה הר״ן דהרי רבינו פוסק כמ״ד בחולין דף קל״ז דתולש היינו גוזז ועיין תוס׳ בכורות דף כ״ה ע״א ובפסחים דף י״א ורבינו בהל׳ תמידין ומוספין פ״ז לא הביא זה דיהי׳ מותר לקטוף לפני העומר ובתוספתא מנחות פ״י דנראה שם דהוה זה מחלוקת דתנאי ולקמן בפ״ד ה״ב פסק דתולש ביד פטור מלקט ע״ש ובאמת מדברי התו״כ פרשת קדושים לכאורה מבואר דרק מלקט אז פטור תולש וקוטף ולא משכחה ופיאה ע״ש בפי׳ הראב״ד. והנה לקמן בסוף פ״ד עמד שם הראב״ד ז״ל למה השמיט רבינו הך פטור דפיאה גבי אם בצרן לאוכלן ענבים דכאן לא נקט רק בקוטף. והנה לפי המבואר ברש״י ביצה דף י״ג ע״א גבי מחלוקת דר׳ וריבר״י מבואר שם דריבר״י ס״ל דמלילות אין עלי׳ גדר חיוב כלל לחייב בתרומות ומעשרות והוה כמו מאכל בהמה וכמו גבי ירק של פול ושעורה ותלתן כמבואר בעירובין דף כ״ח ע״א ובירושלמי פ״ד דמעשרות בה״ה והנה רש״י בביצה שם דייק גבי הך דאם חשב אחר כך לאוכלן מלילות כ׳ כולם ועיין בירושלמי מעשרות פ״ב ה״ב גבי הך דר״י דאמר שם דפוטר עד שיחזיר פניו ואמר שם ר״י הטעם לא משום דלא קבע רק משום דהוא עראי ולכך ע״כ צריך לשייר ואם לא שייר אסור דשוב הוה כמו קבע ובאמת כן הדין לשיטת רבינו גבי כרם המדל דרק כששייר מקצת אז הראשונים פטורים אבל אם לא שייר אף אם בצרן עראי נהי דלא חייב על פיאת קציר מ״מ חייב משום פיאת עומרים ואז יתחייב על הכל למפרע ועיין בירושלמי לעיל פ״א ה״א גבי שיבולת הראשונה ע״ש ובירושלמי שביעית פ״ד ה״א גבי היתה שדהו מלאה גסין דמייתי ראי׳ דאסור מהך משנה דשם בהלכה ד׳ דאף דהמדל א״צ לשרש מ״מ המחליק אף הראשונה צריך לשרש ע״ש וה״נ כן דכיון שעשה כן בכל הכרם שוב חייב גם על הראשונה אך זה שייך רק גבי פיאה ושכחה דיש בהם גם חיוב לאחר הקצירה אבל גבי לקט כיון שאז פטור שוב אין עליו שום חיוב ולכך גבי קוטף אף אם קוטפם לעיסה פטור מלקט וכן גבי תלישה אבל גבי שכחה ופיאה חייב משום עומרים אך זה רק לעיסה אבל אם קטף למלילות אז פטור מן הכל אפילו כולו וכמבואר כאן בתוספתא פ״א וא״כ לפי״ז מבואר דשיטת רבינו דהמדל פטור לא משום דלא מיקרי בצירה רק משום דהוה עראי וא״כ גבי עוללות כה״ג חייב דשם כיון שהתחיל הבצירה שייך כולם לעניים וכמבואר במשנה פ״ז לדידן והנה באמת נ״ל דהך דלקמן ספ״ד דאם בצרן לענבים פטור מן פרט ומשכחה זה רק בה׳ גפנים אבל אם הי׳ כרם שלם אז אף אם בצרן לענבים חייב ועיין סוטה דף מ״ג ע״ב דמחלק כה״ג גבי פחותה מטפח לענין כלאים אך י״ל דמ״מ דין כרם אין עליו רק הוה כמו שאר אילנות ונ״מ לענין פרט דבשאר אילנות ליכא כמבואר בחולין דף קל״א ולענין רבעי ר״ל דאין עליהם התקנה להוליכם לירושלים ועמש״כ בזה בהל׳ מא״ס: (ז) הקוצר כו׳. ואם הגיע כו׳. עיין בתוספתא פ״י דר״ש ס״ל שם דגם אם הביא שליש פטור מן הלקט ע״ש ובמנחות דף ע״א ע״ב ור״ל לא דס״ל דאין עליו חיוב פיאה רק דלא מיקרי קציר כ״ז שלא נגמר התבואה ומ״מ חייב בפיאה ולכך מבואר שם דחייב במעשרות דשפיר מיקרי תבואה ונ״מ דאם מקצת נגמר ומקצת הביא שליש והתחיל לקצור מהני דנגמר חייב אף השליש וזהו ג״כ כונת הגמרא פסחים דף כ״ג ע״א כמ״ש שם התוס׳ ד״ה קוצר ע״ש ועיין בירושלמי ר״ה פ״א סה״א גבי מעשר בהמה דאף דבשנה שנולדו אז עדיין לא היו יכולים ליכנס לדיר להתעשר דעדיין הוו מחוסרי זמן מ״מ שפיר מיקרי של שנה אחת לענין דאח״כ מצטרפין וכן כתב רש״י בכורות דף נ״ט ואף דלענין לקוח לא הוי אז אם לקחן תוך ז׳ כיון דאינם ראויין כמבואר בכורות דף נ״ו ע״א וכן פסק רבינו בהל׳ בכורות ספ״ח ויהי׳ נ״מ דאף אם נימא דלא כמש״כ לעיל רק דגם לענין פיאה אם הקדיש קודם שהביא שליש ופדאן לאחר שהביא שליש פטור כמו גבי תרומות ומעשרות מ״מ לר״ש לא פטור אף דמצטרפי כמש״כ ובאמת רבינו פסק בהל׳ בכורות פ״ז ה״ה דבדיעבד אם עישר מעשר בהמה משנה על חברתה מהני ועיין בתוספתא פ״ח דבכורות דהוה מחלוקת דר״ע ורבנן גבי מעשר בהמה כה״ג וגם י״ל דנ״מ בין ליקדש או ליקרב ועיין בכורות דף נ״ג ע״א ודף נ״ט ע״א בתוס׳ ד״ה איתקש וכן מבואר בתוספתא שם דהא דאין מצטרף גבי מעשר בהמה חדש וישן זה רק בשלא נטבלו עדיין אבל אם נכנסו לדיר ונשתיירו שם דאז הוה כמו נטבל מה״ת וא״ש מ״ש רש״י בכורות דף ס׳ ע״א ד״ה אלא דנ״מ דהוה טבל גמור מה״ת ובלא זה רק לכתחילה ע״ש דף נ״ח ע״א ד״ה דטבלי ושם דף נ״ד ע״ב ברש״י ד״ה חמשה ומה דמבואר בירושלמי פ״ג דשקלים ה״א דהוה טבל מה״ת י״ל דהיינו אם נכנסו לדיר ואז י״ל דאף אם מכרן ג״כ לא נפטרו דהוה כמו שנטבל כבר ועיין תוס׳ ב״מ דף פ״ח ע״א גבי לקוח וכ״מ אז שפיר מצטרפין עם של שנה אחרת ומעשרן וה״נ גבי פיאה אף לר״ש דקצירת שליש לא הוה קצירה מ״מ לענין איצטרופי שפיר מצטרף לענין פיאה אחת ויהי׳ נ״מ אף לדידן גבי ענבים וזיתים דלפי המבואר בדברי רבינו בהל׳ מעשרות פ״ב ה״ה דאף אם לגבי שמן לא הביא שליש מ״מ לענין מעשר חייב מחמת זיתים ואף דאינם מכשירין כמבואר בירושלמי מעשרות הובא בדברי רבינו פרק א׳ מהלכות טומאת אוכלים ה״ה ועיין במש״כ רבינו בפיהמ״ש מסכת שביעית פרק ד׳ מ״ט וב״מ דף ק׳ ע״ב ודף ק״ה עמוד א׳ גבי פריצי זיתים בפירש רש״י דהוה בערך חצי לוג שמן לסאה עיין שם ובדמאי סוף פרק א׳ גבי שמן ערב עיין שם בפיהמ״ש לרבינו דהוא שמן המור אף דעדיין לא הביא שליש כמבואר במנחות דף פ״ו וכן ס״ל לרבינו בהל׳ איסורי מזבח פ״ו הי״ד דכשרים לקרבן אך לכאורה קשה דא״כ מאי מקשה בירוש׳ פ״ג דחגיגה ה״ד איך מביא שמן מעבר הירדן הא נטמא ברצועה של כותים ע״ש ואמאי לא מוקי לה כגון שלא הביאו שליש ומ״מ למקדש כשר וצ״ל כעין הך דב״ב דף צ״ז ע״א גבי שמרים של הקדש דמכשירין ג״כ לעולם וכמ״ש רבינו בהל׳ טומאת אוכלים פי״ג וכ״כ בזה. עכ״פ למעשרות הוה גמר אף שלא נגמר לענין יין ושמן וכמש״כ. והנה לגבי פיאה כה״ג מאי דהנה רבינו מדייק אם נגמרו שליש גמירתן ולא נקט הגיעו לשליש כמו גבי שדה וכמו גבי מעשרות רק משום דהא פסק רבינו לקמן בספ״ד דאם בצר הגפנים לענבים פטור ממתנות עניים וכמש״כ לעיל וא״כ חזינן דעיקר הבצירה לצורך היין ואז מיקרי בצירה וא״כ צריך שיביאו שליש ליין ולא די שהביאו ענבים שליש והנה באמת רבינו ז״ל שם לא כ׳ רק גבי ענבים וגבי זיתים מאי די״ל דמשום עוללות לכך לא הביא זה גם י״ל משום דגבי זיתים איכא זיתי כבש דעומדים לאכילה כמבואר ספ״ב דתרומות ופ״א דבכורים וגם בזיתים השמן מובלע טפי עיין רש״י ברכות דף ל״ט ע״א ובירוש׳ תרומות פ״ד סה״ד ועיין בירוש׳ שבת פי״ד ה״ב מה דמבואר שם הכהנים נהגו בתרומה כר״י ובתוספ׳ פ״א דעדיות ור״ל לענין זה דתרומות הנ״ל אם תכף משיטענו יש עליהם שם מרוסקין והוה כמו התחיל מבעוד יום דשבת דף י״ט ע״א ועיין בתוספ׳ סוף עוקצין וכן יהי׳ נ״מ לגפנים ולרמונים דמבואר בירוש׳ פ״א דמעשרות דבהם די אף אם לא ביכר רק גרגר אחד נתחייב במעשר אבל לגבי פיאה לא מהני זה והטעם דלא מיקרי בצירה וכמש״כ וזהו ג״כ כונת רבינו שכ׳ משיגמר שליש גמירתן אך זה יהי׳ נ״מ לענין דאם התחיל לקצור בשליש שהביא נתחייב הכל וכמש״כ לעיל וי״ל דזהו כונת המשנה פ״ז דפיאה מ״ב כ״ז שיש לו תחתיו כו׳ משום דמבואר במנחות דף פ״ו ע״א ע״ש ברש״י דהני שבראש הזית הם מתבשלין קודם ע״ש בתוס׳ וכ״כ בזה וקמ״ל דלא נימא כיון שהגיע השליש למעלה שוב נתחייב הכל כמו גבי מעשרות וכמ״ש קמ״ל דרק אם יש לו תחתיו והנה לפי מה דמבואר בחולין דף קל״ז ובירוש׳ כאן פ״ד ה״ז דתולש ביד אינו חייב רק במידי דאורחי׳ והנה בנדרים דף ס״א ע״ב הוה מחלוקת דתנאי אם ענבים הוה דרכן לבצור ביד או בסכין ובתוספ׳ דב״מ פ״ט גבי שדה קיצה ע״ש ונראה לפי״ז דגבי ענבים דמבואר שם בנדרים דכי מתבשלין אורחי׳ ביד לא מחייב אם תלש ביד הנך דנתבשלו את האחרות שלא נתבשלו עדיין משום דלגבייהו לא הוה קציר וזהו מה דאמר בירוש׳ פ״ד ה״ז הנ״ל ודכותי׳ פרט כרמך לא הפורט בידו וגבי זית ודאי דרכו במקל ולא ביד וזהו משתלך המחבא וע״ש בירוש׳ ובשבת דף קכ״ג ע״ב גבי מקל של זיתים ע״ש וכ״כ בזה וזהו מה דר״ל ר״מ דרק משתלך המחבא דהיינו במקל שדרכו כן אז חייב כולו דהוה דרך קצירה וי״ל דאף למ״ד דתולש חייב זה רק לעצמו ולא לחייב את כל השדה וכל האילן דמ״מ לא מיקרי ובקוצרכם כהך דרשה דחולין דף קל״ח ע״א ע״ש וי״ל דזהו כונת הגמ׳ בחולין דף קל״ז גבי מלבנות הבצלים דר״י ס״ל דפיאה מכל או״א דזה ודאי אם נימא דע״י התחלה מתחייב כל השדה ודאי די בפיאה אחת וכמש״כ לקמן ועיין שבת דף ע״א ע״א גבי תמחויין אם מצטרפין אם חולקין ובשבועות דף כ״ב ובירוש׳ פ״ז דשבת ופ״א דשבת בדבר שמצטרף אם חולק וכ״מ בזה וה״נ כן ולכך ע״כ מיירי בתולש וזה אינו מחייב הכל ולכך צריך פיאה מכל או״א לר״י זהו ר״ל הגמ׳ שם וכן יהי׳ נ״מ במה דמבואר בירוש׳ פ״ב ה״א דדבר שהוא חייב בפיאה מפסיק אפי׳ כ״ש ודבר שהוא פטור מפיאה צריך ג׳ תלמים וכן משמע בירוש׳ פ״ג ה״א שם גבי אילנות וזיתים ולכך פסקינן גבי מלבנות הבצלים וירק מפסיק ביניהם דהוה פטור פיאה דנותן פיאה מאחת על הכל ע״ש והנה גבי פחות משליש מבואר שם ולקמן בדברי רבינו פ״ג ה״ד דבעי דוקא חרש משום דזה הוה פטור פיאה ומה דרבינו לא הביא הך דפטור פיאה דאינו מפסיק רק בג׳ תלמים נ״ל דסמיך על הא דהל׳ י׳ שם גבי מלבנות הבצלים ולקמן אבאר זה. וא״כ לפי״ז לר״ש גבי שליש דס״ל דפטור מפיאה אם זה הוה כמו חיוב פיאה או פטור והנה בירוש׳ פ״ג סה״א במה דבעי שם כ״ש או כג׳ תלמים של פתיח נראה דקאי אהלכה ב׳ אהך דמנמר ובעי הכי אם ר״ל דהקלחים לחים מפסיקים בין היבשים וצריך ליתן פיאה לכל יבש ויבש וה״ה דנ״מ לקולא דאם קצר זה לא נתחייב האחר ועיין ברש״י חולין דף קל״ח ע״א דס״ל דאם יש לאילנות בתוך שדה זרעים אם התחיל לקצור מן התבואה נתחייבו גם האילנות ואם נתן פיאה מתבואה נפטרו גם האילנות. ובאמת י״ל דזהו המחלוקת דב״ש וב״ה בריש פ״ג גבי מלבנות התבואה שבין הזיתים וע״ש בירוש׳ ובדברי רבינו והר״א ז״ל בפ״ג ה״ט ולכאורה לפי גירסתינו דברי הירוש׳ סותרים זא״ז דבתחילה אמר דמרווחים יותר סברא לומר שיתן מאחד על הכל ואח״כ אמר להיפך ועיין ב״ב דף ל״ז ע״ב גבי רצופים ותוס׳ שם דף ל״ו ע״ב אך באמת כך דלגבי התבואה ודאי אם הם מרווחים יש שם שדה תבואה עליהם וא״כ נמצא דהאילן הוה הפסק לגבי התבואה אך מ״מ לגבי האילנות די בהפיאה שמניח מן התבואה כיון דאין עלי׳ שם שדה אילן וה״ה לפי״ז לא נתחייב התבואה האחרת בפיאה ואם נימא דהך המנמר ר״ל לענין הלח לכשיגמר אח״כ ואז הוה הך יבש שקצר עכשיו כמו חיוב פיאה דמפסיק אף בכ״ש ועיין במנחות דף ע״א ע״ב ולקמן בדברי רבינו פ״ג הי״ב ושם אבאר זה עכ״פ חזינן דפחות משליש לדידן לא הוה בגדר פיאה וגם קצירה לא הוה ונ״מ דאינו מחייב בקצירתו את הנגמרין ולר״ש יתר משליש הוה חיוב פיאה רק דאין עליו שם קצירה וכמש״כ: (ח) המקדש שדהו כו׳. ואם לכתחילה זרע להקדש הנה בירוש׳ פיאה פ״ז ה״ח נקט שם הנוטע כרם להקדש פטור מן העוללות כו׳ ומשמע שם דאף אם פדה קודם קצירה פטור והנה זה כ״כ דגבי פיאה אם הקדישה קודם שהביאה שליש ופדאה לאחר שהביאה מ״מ חייבת בפיאה ולגבי עוללות הנה בפ״ז מ״ח אמר שם דאם הקדיש קודם שנודעו העוללות פטור מן העוללות ולכאורה נראה דר״ל דלא פדאן רק אחר הבצירה ומיירי שהקדישן אף אחר שהביאו שליש והפטור הוא משום כרם הקדש ובאמת לענין מעשר אף לס״ד דגמ׳ דילן במנחות דף ס״ו דר״ע ס״ל דאין מירוח הקדש פוטר זה רק בפירות חולין ואח״כ הקדישן אבל בנוטע להקדש אז גם ר״ע מודה דפטור מן התרומה ומעשרות דאין על ההקדש חיוב תרומה ומעשרות וכעין מ״ש רבינו בפיהמ״ש פיאה פ״א מ״ו דהקדש אינו מחויב מתנה וכעין דמבואר בב״מ דף קי״ד ע״א יצא הקדש שאין צריך צדקה רק אם נזרע בשדה הדיוט והקדישן ואח״כ פדאן אז ס״ל לר״ע דחייב ולא ס״ל הטעם משום דנדחה החיוב וגם י״ל דאף דקי״ל דיד הגיזבר כיד ההקדש וכמש״כ ס״ל לר״ע דזה רק גבי קדשי בדה״ב דהגיזבר הוה בעלים דילי׳ ולכך נפטר ע״י המירוח שמחייבו משא״כ לקדשי מזבח דאז אין הגיזבר בעליו דילי׳ וכמ״ש התוס׳ חולין דף קל״ח ע״ב ד״ה יצא ע״ש אך מירוש׳ חלה פ״ג ה״ה לא משמע כן רק דאין חילוק בין קדשי בדה״ב לקדשי מזבח לזה ועיין במ״ש רבינו בסוף פ״ג מהל׳ מעשרות דנקט המקדיש קמה למנחות והוא תוספ׳ במנחות פ״י וכ״כ בזה בהל׳ כלאים. וגם שביעית אף דמבואר בירוש׳ פ״ז דפיאה הנ״ל דחל גם על של הקדש והנה בתוס׳ מנחות דף פ״ד ע״א כ׳ שם לחד תירוץ דהא דמן המשומר אסור דוקא להדיוט ולא להקדש ולכאורה הוא סותר דברי הירוש׳ אך ר״ל כך דהנה בירוש׳ שקלים פ״ד דבעי שם עומר מהו שיזרע על דעת כן מתחילה כו׳ ר״ל דס״ל דאף למ״ד דספיחין מותרין זה רק מאליו אבל אם נזרע ע״י אדם אף בהיתר אסור מה״ת אך זה רק אם נלקט גם בשביעית ועיין בדברי רבינו בהל׳ שמיטה פ״ד הט״ו דנקט האיסור רק משום ספיחין ובפיהמ״ש פ״ו דשביעית מ״א ולא מטעם קנס והך דגיטין דף נ״ג ע״ב גבי נטיעה ובירוש׳ פ״ב דתרומות שם או משום דאילנות שאני וכמו גבי ספיחין עיין תענית דף י״ט ע״ב ודף ז׳ ע״ב ופסחים דף נ״א ע״ב בתוס׳ או דר״ל לענין הפירות שהם גדלים עלי׳ לאחר שביעית ועיין תוס׳ ר״ה דף ט׳ ע״ב ד״ה מותר וכ״מ בזה ושם בע״א ד״ה וקציר ותוס׳ שם דף י״ב ע״ב ד״ה מנהג דכ׳ שם דגם עבודת הארץ אין האיסור משום קרקע של שביעית רק משום פירות שביעית דגם בשמינית אסור ואף דהא הר״ש ז״ל בפ״ב דשביעית מ״ה מביא בשם התו״כ דאילן מלא פירות שביעית בשמינית מותר לעשות בו מלאכה של קרקע וכן להיפך גבי פירות של ששית שנכנסו לשביעית אם לא צמחו אז מותר לקוצרן מה״ת בשביעית עיין פ״ו ה״ב בירוש׳ ושם פ״ה מ״ד גבי לוף. ובאמת זהו כונת הגמ׳ בשבת דף ס״ח ע״א מה דאמר שם במחובר ע״ש בתוס׳ ור״ל אם האיסור הוא משום קרקע של שביעית או משום הפירות של שביעית וזה תליא ג״כ אם מה שמחובר לארץ זה עושה פעולה בהפירי עצמה ועיין בירוש׳ יומא פ״ו ה״א במה דבעי שם גבי משובח בגופו משובח במראה מי קודם ומביא ראי׳ ממה דתני דאביב קצור ויבש מחובר אביב קצור קודם ואמר שם דמחובר הוה רק כמו מראה ר״ל לא עצם ועיין ב״ק דף צ״ו ע״א דקציצה במחובר לא הוה שינוי ותוס׳ סוכה דף ל׳ ע״ב ובהך דב״ב דף קכ״ו ע״א דזה לא הוה שינוי ע״ש ובמ״א אבאר זה. ואף דגבי גוי פסק רבינו דאם זרע הפירות מותרין בפ״ד הכ״ט שם או משום דהוה כמו שנזרע מאליו או משום דלענין זה כיון דעכ״פ יש לו קנין נכסים לא הוה בכלל פירות שביעית אבל לזרוע לצורך העומר אף דזה מותר דבאמת בירוש׳ שביעית פ״א ושקלים פ״ד מפרש דמה דאמר ר״י יצא קציר העומר לא קאי כלל אשבת רק אשביעית דלצורך מצוה מותר ובאמת מה דמבואר בתוספ׳ דמנחות ספ״ח דאין מביאין מנחות מפירות שביעית שם לא ר״ל משום הך דמנחות דף פ״ד משום שרפה דהא שם חשיב גם לחמי תודה ודוחק לומר שמא יטמאו וכמ״ש התוס׳ במנחות ובכורות דף י״ב ע״ב ועיין בתו״כ דממעט מן לאכלה והוה כעין סחורה או משום דמתיר חדש ולחמי תודה הוה הרמה שלהם גדר היתר כמבואר בזבחים דף ל״ו ובנדרים דף י״ב ע״ב וגם י״ל משום דממעט באכילתן אך באמת התוספ׳ ר״ל או לאחר הביעור דאסורים באכילה מה״ת לדידן דלא כשיטת התוס׳ בפסחים דף נ״ב וכ״מ או דמיירי דנזרעו בשביעית ונלקטו וכמש״כ דזה אסור מה״ת וזה בודאי פסול למנחות זהו כונת התוספ׳. והנה גבי עומר כה״ג ס״ל להירוש׳ דמותר לזרוע ע״מ כן ולמנחת העומר אין שם שביעית עליו לענין הקרבה ומ״מ השיריים אסורים ואין עליו שם איסור מחמת משקה ישראל כיון דלענין מנחה אין עליו שם שגדל בשביעית כלל ומ״מ השיריים אסורים לאכול משום פירות שביעית ולכך אמר בירוש׳ דהוה כמו דבר הבא בטומאה דאין שירי נאכלין ועל הקומץ לא חל כלל עליו זה האיסור דאינו ראוי לאכילה ועיין בתוס׳ מנחות דף ה׳ ע״ב מה דמקשה שם על רש״י ובזה א״ש דטריפה יש שם האיסור על הדבר שייך שפיר ממשקה ישראל משא״כ גבי שביעית דרק לאכילה אז שייך איסור פירות שביעית עליהם אבל בל״ז אין שם איסור פירות שביעית עליהם כלל יע״ש בתוס׳ דף פ״ד ע״א ד״ה שומרי בסה״ד ומ״ש שם התוס׳ דף ט׳ ע״ב ד״ה אותן שיריים ע״ש. ולא דמי לחלב ודם דמקשה שם מזה דהא בכריתות דף ד׳ מבואר עליהם לאו בפ״ע במוקדשין ועיין חולין דף צ׳ ע״ב. עכ״פ מבואר דאף דהירוש׳ ס״ל דשביעית חל גם על הקדש זה רק דלא נימא דלאחר הפדיון לא יהי׳ עליהם דין שביעית דנימא דהוה כמו שלא גדל בקרקע בר חיובי קמ״ל. ולענין תרומות ומעשרות פטור כה״ג. אך י״ל כיון דס״ל לר״ע דמירוח הקדש אינו פוטר לא גרע זה מפירות חו״ל שנכנסו לארץ דחייב כמבואר בחלה פ״ב אך כ״כ דבירוש׳ פ״ה דמעשרות וכן ס״ל לרבינו בפ״א דהל׳ תרומות דגבי תרומה ומעשרות הוה רק מדרבנן ועיין במ״ש רבינו בהל׳ תרומות פ״ב ה״ז דירק חו״ל הבא לארץ פטור ואף אם יש עפר בעיקריהם ומפרש כן הך דסנהדרין דף י״ב ע״א חוששין לגושיהן ע״ש. ולכך נראה דגבי עוללות אף אם פדה לאחר שנראה העוללות שוב נפקע וא״צ ליתן לעניים וכיון דקי״ל דמיד שנראה העוללות הוה של עניים וכמבואר בפ״ז והוה כשותף כמבואר בירוש׳ שם ואף דפסקינן דאין לעניים ליטול בעוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצור או דר״ל דכ״ז שלא יבצור לא חל עליו הדין המבואר בב״מ דף י׳ דרחמנא זכי׳ לעני שיכול לכנוס לשדה של בעה״ב ללקטם או י״ל דרק אם יש בו אשכלות אז אסור העני ליקח העוללות קודם הבציר אבל בקודם שכולו עוללות לדידן דקי״ל דהוה לעניים יכול העני ליטלם מיד ובאמת לולי דברי רבינו בפ״ד הכ״ב הי׳ נראה דהא דאמרינן בירוש׳ שם וכמה הוא בציר כו׳ קאי לר״א דס״ל דאם אין בציר אין עוללות אבל לדידן אדרבא י״ל דהא דצריכים עניים להמתין עד הבציר זה רק כשיש בציר לבעה״ב כשיעור זה אבל פחות מזה א״צ העני להמתין כלל אך יהי׳ נ״מ אליבא דר״א דס״ל דאם אין בציר אין עוללות דזה מודה דאם אכלתן חיה להאשכלות קודם הבציר שוב שייך העוללות לעניים וזה ר״ל מה דאמר שם אח״כ בירוש׳ שלא תאמר כו׳ יזכה בהן בעה״ב ור״ל אאכלתן חיה ובזה היכא דאכלתן חי׳ ונשאר פחות מכשיעור אם אז צריך להמתין עד שיתחיל בעה״ב לבצור ועיין בירוש׳ פסחים פ״ג גבי חמץ כה״ג אם התחיל למעט כו׳ ולעיל בפ״ב דכלאים וכ״כ בזה במ״א. ולפי״ז צ״ל דמש״כ רבינו לקמן בפ״ד הכ״ה גבי גוי שמסר כו׳ דחייב בעוללות דע״כ מיירי עד שלא נודעו העוללות דאל״כ כבר נפטר כמו גבי הקדש אך יש לחלק דהנה בירוש׳ חלה פ״ג ה״ה אמר שם דאף דר״ע דס״ל דגבי גר אזלינן בתר קרימה בתנור מ״מ מודה דהקדש גילגולו פוטר וע״ש בפ״ב דלגבי ספינה הבאה מחו״ל לארץ ס״ל לר״ע דהולכין בתר קרימה ומ״ש מהקדש וצ״ל דס״ל לר״ע דנהי דנטבלת העיסה משעת הגילגול כמבואר בירוש׳ שם מ״מ מצות הפרשה ליכא עד שעת קרימה ועיין בירוש׳ פ״א דחגיגה ה״א דאמר שם דלמ״ד כל ז׳ תשלומין דראשון מ״מ בגר שנתגייר חייב בראי׳ והטעם דקודם שנתגייר לא הוה בגדר הבאה כלל ולא שייך שם פטור ועיין סוכה דף כ״ז ע״ב גבי סוכה ופסחים דף צ״ג וכ״מ ולכך ס״ל לר״ע דנהי דקי״ל דגילגול טובל לענין חלה וכן אם הקדיש וגלגל הגיזבר נפטרה אבל גבי גוי לא פקעה ע״י זה כיון דחיוב הפרשה רק בשעת קרימה ועיין מנחות דף ס״ג ע״א וכן גבי עיסת חו״ל ס״ל ג״כ לר״ע דאזלינן בתר קרימה ומה דמבואר בירוש׳ פ״ב דחלה דבכניסתן לארץ גם חכמים מודו לר״ע דבעת הכנסתן לארץ אזלינן בתר קרימה לאו דוקא רק דר״ל להך דר״ע דס״ל דפירות חו״ל שנכנסו לארץ חייב בחלה ור״א פליג על זה. אמרינן שם דבשעת כניסתן לארץ גם ר״א מודה משום דנתתי למפרע משמע ע״ש ור״ל דאף דכ״ז דלא כבשו א״י לא נתקדשה אבל כיון דקי״ל א״י מוחזקת היא כמבואר ב״ב דקי״ט וע״ז דמ״ו ודף נ״ג תכף שכבשוה נתקדשה מתחילה לענין חלה דלא בעי ירושה וישיבה וזהו ג״כ ר״ל הגמ׳ ב״ב ד״ק ע״א כדי שיהא נוחה ליכבש ע״ש ברשב״ם שכ׳ דהוה גדר ירושה ועיין חולין דצ״א ע״ב מלמד שקיפל כו׳ ועיין תוס׳ קידושין דס״א ע״ב דאותן שלא היו עולין למלחמה לא היו נוטלין חלק ומ״מ כיון שעלו נתקדש למפרע ויהי׳ נ״מ ג״כ למנורה דהנה ביומא דכ״ד ע״ב מבואר וכן פסק רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ט ה״ז דהדלקת הנרות כשרה בזר דלאו עבודה היא וע״ש בתו״י שהקשה על זה דהא בפסוק כתיב לאהרן ועיין בספרי פ׳ בהעלותך דמרבה שם גם בניו ומשמע דזר לא ועיין בתו״כ פ׳ אמור דמבואר שם דהטבה צריך דוקא בפנים ולא בחוץ ע״ש והנה זה כ״כ בח״א דלפי המבואר בתו״כ שם דנר מערבי צריך דוקא כהן ע״ש ועיין מנחות דף פ״ח ע״ב דנר שכבתה באמצע הלילה צריך להדליקה עוד הפעם הרי חזינן דלא המצוה היא ההדלקה רק המצוה שתהא דולקת לא כמו גבי חנוכה ולכך ס״ל לרבינו דגם אם הדליקה בחוץ כשרה ע״ש בפ״ט מהל׳ ביאת מקדש והנה זה מבואר בכ״מ עיין פסחים דף נ״ט דהדלקה הי׳ קודם הלילה ועיקר מצות הדלקה היא בלילה לדידן ועיין חגיגה דף כ״ו ע״ב דהוה בזה מחלוקת דתנאי ובזבחים דף י״א ע״ב ועיין רש״י מנחות דף נ׳ ע״א ד״ה כדקתני דמנורה אין שייך בה גדר קידוש כמו שולחן דמקדש ליפסל ועיין מנחות דף פ״ז ע״ב ודף ק׳ ותמורה דף י״ד ע״א. וא״כ כיון דעיקר המצוה לא הי׳ אז בשעת הדלקה לכך כשרה בזר וא״כ לפי״ז אם נכבת בלילה אז צריך דוקא כהן להדליק אז דאז הוה זמנה אך בזמן שצריך לחנך המנורה דאז ע״כ צריך זה ביום כמו בנין המקדש כמבואר בשבועות דף ט״ו ע״ב וחינוך כהנים כמבואר בתו״כ הובא בדברי רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״ד הט״ו דצריך דוקא ביום ה״ה חינוך המנורה ועיין מנחות דף מ״ט ע״א ודף נ׳ לזה צריך דוקא כהן וכן אם נימא דנר מערבי המצוה שיהא בין ביום ובין בלילה לכך צריך דוקא כהן ואף דהא עבודתו מחנכתו ועיקר עבודה רק בלילה צ״ל כמש״כ דאח״כ נתקדש למפרע ובזה א״ש מה דקשה למה דחקו כל כך גבי נס חנוכה שהוצרך לעשות נס לשיטת רבינו דפסק כמ״ד במנחות דף פ״ו ע״א דאף שמן שלא הביא שליש כשר למנורה ואנן קי״ל דאינו מכשיר ולא מקבל טומאה היו יכולים לעשותן שמן כזה ולהדליק וכ״כ בזה לעיל אך י״ל דהטעם דהוה כשר משום דהמנורה מקדשתו וכמו אם עלה לא ירד ועיין זבחים דף פ״ז ע״א דכלי שרת לכ״ע מקדש ואף דלהקרבה אסור זה רק משום דנהי דקדוש מ״מ יש בו איסור הקרבה והוה מאוס ע״ש דף ע״ז ובתוס׳ שם דף פ״ז ע״ב ובמנחות דף ז׳ וכ״כ בזה ובאמת נראה דזהו כונת התו״כ פ׳ ויקרא הובא בירוש׳ ספ״ה דפסחים והקטירו אותו כשר ולא פסול והכונה דאף אם נקדש בכלי שרת דמקדש את הפסולים ליקרב מ״מ אסור להקטירו ועיין בתו״כ פ״ה פ״ז מה דמרבה שם והקטיר אעפ״י שפסול רק בזמן שהוא בראש המזבח ועיין בזבחים דף פ״ז ע״א וע״ב מה דאמר שם היכי מסיק לו מכבש למזבח ושם דף ע״ז ע״ב כגון שעלה על הכבש ע״ש משמע דאף פסולים הכבש מקדש ורבינו בפ״ג מהל׳ פסוהמו״ק ה״ז לא דייק כן רק ראשו של מזבח וע״ש בהל׳ י״ח ותוס׳ שם דף כ״ו ע״ב ד״ה אמר ודף נ״ח ע״א ותוס׳ יומא דף מ״ה ע״ב אם ע״ג כבש מיקרי ירידה ועיין בתו״כ פ׳ אחרי מות פ״ח ולא על קרקע של מזבח ולקמן אבאר זה בהל׳ פהמ״ק. ועיין מנחות דף פ״ו ע״א דבעי שם אם הקדיש לשמן פסול אם לוקה ועיין בתוס׳ יומא דף ס״ג ע״ב אך כל זה לענין קידוש אבל להדליק אין בזה איסור משום הקרבת פסול לבד גדר בעל מום ולכך אם הביא כשר אך כל זה אם כבר נתחנכה המנורה דהוה עלה תורת כלי שרת ובזה א״ש מה דמוכח מדברי התוס׳ זבחים דף כ״א ע״א דאף דלינה פוסלת בכיור מ״מ בכלי שרת לא פסלי ע״ש ועיין מש״כ בזה בהשמטות בח״ב. והנה אז הי׳ גם מנורה חדשה כמבואר בע״ז דף מ״ג וכ״מ וא״כ היו צריכין לחנכה ולקדשה בהדלקה ההיא ולא היו יכולין להביא משמן שלא הביא שליש ועיין תוס׳ שבועות דף ט״ו ע״א גבי מנחה בעזרה לקדשה ובירוש׳ יומא פ״ג ה״ו כאחת הם קדושים ומתקדשים וכ״כ בזה. נמצא דהארץ נתקדשה למפרע לכך ר״א מודה לר״ע אך רק בגילגול ולא בקרימה לדידן ומה דמבואר בתוספ׳ סוף חלה גבי ספינה הבאה מחו״ל לארץ דאזלינן בתר קרימה זה אתיא לר״ע וכן יהי׳ נ״מ למה שנסתפקו הראשונים אם לא הי׳ שיעור חלה בשעת לישה ונתפח בשעת אפי׳ אם חייב בחלה מה״ת ועיין בדברי רבינו בהל׳ בכורים פ״ו הט״ז דיליף שם דסל מצרף מדכתיב מלחם ובספרי פ׳ שלח פסקא ק״י גמר לה מזה דאם לא הפריש מהעיסה צריך להפריש מהאפוי ור״ל דהוה כמו חיוב חדש וכמבואר תוס׳ ב״ק דף צ״ד ע״א ד״ה אפה ותוס׳ ב״מ דף פ״ט ע״א ד״ה יצא אך באמת לפי שיטת הראשונים ורבינו ז״ל שם רק שהלישה והגילגול הי׳ לדעת כן. והנה זה ודאי גבי גוי אם אפה מתחילה פחות מכשיעור איזה עיסות ונתגייר ואח״כ צרפם בסל פטור ולא דמי להך דירוש׳ פ״ג דחלה והובא בדברי רבינו בפ״ז מהל׳ בכורים ה״ח דמוכח משם דגוי אם לש עיסה פחות מכשיעור ונתגייר והוסיף לכשיעור דחייב בחלה דלא נפטר מעולם וכעין הך דברכות דף נ״א ע״א גבי ברכת הטבילה ע״ש ובאמת לכאורה קשה הא שם גבי טבילה עיקר התקנה הוא כך דיברך אח״כ ועיין תוס׳ נדה דף נ״א ע״ב ופסחים דף ז׳ ע״ב וחולין דף קל״ו ע״ב ע״ש אך זה תליא אם הטבילה הוא פעולה לטהרה או רק סילוק הטומאה ואם הוא טהרה הוה דבר נמשך לא נגמר ועיין בהך דחגיגה דף י״ט ע״א דמהני הוחזק גם לאחר טבילה וע״ש בתוס׳ דדוקא לח ועיין נדרים דף ע״ו ע״א מה דיליף שם דלא מהני הטבילה קודם הטומאה וזה ודאי אם נימא דלא הוה דבר הנמשך לא שייך כלל זה וכמ״ש התוס׳ מכות דף י״א ע״ב וערכין דף כ״ט ע״ב גבי סימני נערות ועיין בדברי רבינו בפ״ט מהל׳ ברכות דלגבי הפרשת תרומות ומעשרות אינו יכול לברך אח״כ משום דס״ל דזה ג״כ נגמר ולא נמשך אף דאיתא בשאלה וזה תליא אם מה שאנו מברכין על תיקון החולין או על הקדש התרומה ותיקון החולין נגמר וההקדש נמשך ע״י פיו ואף דאם ישאל יתבטל התקון זה ממילא. ועיין מה דפליגי רבינו והר״א ז״ל בהל׳ בכורים פ״ה הי״א דמברך קודם הקריאה לאחר הפרשה ועיין בתוספ׳ פ״ד דמעש״ש דהתיקון חל מיד והקידוש רק לאחר הקריאה ועיין תוספ׳ פ״ג דתרומות דמבואר ג״כ כן דאם בדעתו לקרות שם אין בהם קדושה עד שיקרא להם שם ומברך קודם ובתוספ׳ פ״ו דברכות ע״ש ומ״מ ס״ל לרבינו דאח״כ א״צ לברך משום דס״ל דעיקר הדבר הוא התיקון וראי׳ מדלא מהני בה מתפיס כמבואר בנדרים דף י׳ ע״ב וע״ש בר״ן וברא״ש דף י״א ע״ב ובדברי רבינו פ״א מהל׳ נדרים ועיין בשבועות דף כ״ב ע״א בתוס׳ ד״ה והרי הקדש אם החיוב הוא על הדבור ג״כ או רק על הנאה של הקדש ויהי׳ נ״מ למה דפסק רבינו בהל׳ מעילה פ״ז ה״ח דאין לוקין על פחות מש״פ אם נהנה מן ההקדש וכן ס״ל להתוס׳ בכ״מ אך זה י״ל דזה רק אחר אבל הוא עצמו שהקדיש הדבר י״ל דלקי גם על פחות מש״פ מחמת דעבר על דבורו אך אי נימא דאיסור הקדש הוא רק דין לא דבור אין נ״מ וזהו כונת הגמ׳ בשבועות שם ויהי׳ נ״מ אם מתפיס בתמורה אם מהני אם זה הוה כמו גזיה״כ דחל וראי׳ דגם בטעות הוה תמורה ולא מהני שאלה כמבואר בדברי רבינו בהל׳ נדרים פ״ד ובירוש׳ פ״ז דדמאי וכ״מ בזה וזה תליא בהך בעיא דתמורה דף ב׳ ע״ב גבי קטן מהו שימיר ועיין בירוש׳ פ״א דנדרים דהוה מחלוקת אם מהני התפסה בולד חטאת וכ״כ בזה בח״ב ועיין רש״י נזיר דף ט״ז ע״ב ד״ה ור״ל דאם אמר אהא כמו שקבלתי מהני אף דאז לא חל עליו הנזירות רק בגדר חיוב וכמ״ש רבינו בהל׳ ערכין פ״ו הל״ג ומ״מ ס״ל לרש״י דיכול להתפיס וע״ש דף ב׳ ודף ט׳ אם אהא הוה גדר התפסה וכ״כ בזה בהל׳ נזירות. אך גבי טבילה הרי מבואר בירוש׳ דנזיר פ״ז ה״ד דהיכא דטביל אם לא נגע במת עצמו אף דעדיין לא נטהר מ״מ פטור על ביאת מקדש מחמת גזיה״כ ובזה יש ליישב דברי רבינו בפ״ג מהל׳ ביאת מקדש הי״ד מ״ש הראב״ד ז״ל דדבריו סותרין זא״ז אך י״ל דקאי לאחר טבילה וכדמוכח מלשונו שם שם יש נ״מ בין טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח אך בהל׳ נזירות כתבתי דרבינו ר״ל רק מן המת שאין הנזיר מגלח אז פטור אבל בשאר טומאות אף שאין הנזיר מגלח מ״מ חייב על ביאת מקדש ולקמן אבאר זה. מ״מ חזינן דטבילה מועלת אף בלא סילוק הטומאה וכן בהך דמגילה דף ח׳ ע״ב דאמר שם גבי זב דאף אם ראה סותר למפרע מ״מ מהני דאינו מטמא כלי חרס בהיסט בין טבילה לראי׳ הרי חזינן דהטבילה מועלת אף דלא נסתלקה הטומאה וזהו ג״כ ר״ל בזבחים דף כ״ט ע״א מה דאמר שם מצינו בזב וזבה כו׳ אף אתה כו׳ ור״ל כך דשם ג״כ הוה הוכשר ופקע ממנו שם זב דהרי לענין היסט של כלי חרס מהני הטבילה וה״נ אף שהוכשר ור״ל דמי שאכל ממנו קודם שנפסל לא חל עליו שאכל פסול וגם כיון דנימא דנפסל למפרע שוב אין עליו שם נותר עיין בכריתות דף י״ד ע״א ובתוספ׳ פ״ה דמס׳ קרבנות ובדברי רבינו פי״ח מהל׳ פסוהמו״ק הי״ט ובזה יש לבאר דברי הגמ׳ שם בזבחים או אינו אלא בכהן המקריב ר״ל דכהן המקריב ואכל מן הזבח ואח״כ נשאר לשלישי וגם הוא לא ירצה מחמת דנפסל למפרע ואמר דזה לא קאי רק על הקרבן והקרבן שאינו א״א לחול עליו פסול למפרע עיין רש״י חולין דף ע׳ ע״א גבי מחתך ומשליך וכבר הארכתי בזה בח״א וא״כ ע״כ מוכרח דרק במחשבה ובזה א״ש מ״ש שם התוס׳ בזבחים בד״ה נפקא כו׳ דזה דבר אחד דאם נימא דהפסול הוא על המזבח ע״כ מיירי במחשב דנפסל מתחילה ואם נימא דקאי על כהן שאכל תחילה שוב י״ל כפשוטו בנותר ועיין תוס׳ יומא דף ז׳ ע״ב. עכ״פ חזינן דגבי טבילה יש שהטבילה מועלת ועדיין הוא טמא וה״נ לענין ברכה דהברכה היא על הטבילה ולא על הסרת הטומאה עכ״פ חזינן מהך דברכות הנ״ל דהיכא דמתחילה לא חזי לא אידחי וה״נ גבי חלה כן אך זה רק היכא דאח״כ לשה עם עוד עיסה אבל לאחר אפי׳ וצירוף סל לבד י״ל דלא מחייב. והנה באמת הך דין המבואר בירוש׳ חלה פ״א ה״ח ופ״ד ה״א וה״ב דהעושה עיסה ע״מ לחלקה בצק פטורה מן החלה וע״ש בפ״ד ה״ב דמחלק בין נשוך לבלול דבבלול אם עשה ע״מ לחלקו בצק וחלקה ואח״כ הוסיף על כל אחת פטור דכבר נפטרה משא״כ בנשוך דאם חשב מתחילה ע״מ לחלקו אין עליו שם נשוך כלל וא״כ לא נתחייב מעולם ולא נפטר כלל וגם י״ל דזה תליא בהך מחלוקת דירוש׳ פ״ג דחלה ה״ז אם נשוך הוה חיבור מה״ת או דרבנן ע״ש אם רק מדרבנן לא נדחה ולכך לא הביא רבינו זה החילוק בפ״י מהל׳ בכורים הי״ט ובפ״ז ה״ט משום דהוא ס״ל דנשוך הוה מה״ת ועיין מ״ש רבינו בהל׳ טומאת אוכלים פ״ח ה״א דנשוך בשאר טומאות שפיר מצטרף ש״מ דס״ל דהוה מה״ת. ויהי׳ נ״מ ג״כ להך דמבואר בהל׳ בכורות פ״ז ה״ג גבי ג׳ עדרים כו׳ דאם הוה האמצעים פטורים ממעשר בהמה אם מצטרפים והירוש׳ פ״ד דחלה ה״ד אמר דזה הוה כנשוך ונשוך לא מהני לגבי מעשר בהמה משום דרבנן לא מהני שם דהוה חולין בעזרה ואם נימא דהוה דאורייתא שפיר מהני גם לענין מעשר בהמה. אך זה רק בשנתכון שלא לצרפה אח״כ בשעת אפיה אבל אם נתכון לצרפה אז לא מיקרי זה חילוק כלל וזה ר״ל התוס׳ ברכות דף ל״ח ע״א ע״ש וזה הטעם שם גבי לחם העשוי לכותח משום זה דהא מבואר בפסחים דף מ״ד דהיו נותנים פירורים והוה כמו לחלקה בצק וזהו ג״כ כונת הירוש׳ פ״א דחלה ה״ו גבי הך דבעיא למיעבד אצוותא איטרי ומבואר בירוש׳ פ״א דביצה ה״ט דזה מה שעושים לחלקה ולייבשה וזהו כונת הר״א ז״ל בהשגות פ״ו דבכורים הי״ט ע״ש אך אם יעשה לחלקו ולאפותו בחילוק רק אח״כ לצרפו בסל י״ל דזה הוה פטור ודיחוי ואין הסל מצרפן דהנה באמת כך דהיכא דעשה עיסה ע״מ שלא לאפותה רק לאכלה בצק הנה בתוספ׳ פ״א דחלה מבואר דחייב אך בירוש׳ פ״א דחלה בהל׳ ז׳ מסיק שם והוא שאפאן ומשמע דעל הבצק אינו חייב רק דלא נדחה ע״י זה. והנה עיין בלשון רבינו בהל׳ בכורים פ״ו ה״ח גבי העושה עיסה נקט שם להאכיל הפת שלה לבהמה ולא נקט להאכילה בעודה עיסה ומשמע דאז אף לאדם פטור רק דאם אח״כ אפאה חייב וכאן לגבי לבהמה הנה גבי עיסת הכלבים הוה מחלוקת בירוש׳ אם צריך לעשות שינוי בהעיסה או די במחשבה לבד ובאמת זה תליא במחלוקת דירוש׳ פ״א דערלה ה״א גבי הנוטע לסייג אם צריך לעשות שינוי בהנטיעה ע״ש ואנן פסקינן דאינו צריך ובאמת לכאורה זה תליא אם העולה מאליו יש בו ערלה כמבואר בסוטה דף מ״ג ע״ב וא״כ יהי׳ נ״מ לפי מה דמבואר בירוש׳ בערלה שם דהעולה מאליו אינו חייב רק ברה״י אבל ברה״ר אם עלה מאליו פטור וכן פסק רבינו פ״י מהל׳ מעש״ש ה״ה וה״ד דהא דהנוטע לרבים חייב זה רק בשדהו ולכך מבואר בירוש׳ פ״א דערלה ה״א גבי הדס שנטעו לשם בנות הדס דחייב רק במקום שרוב משמרין דזה לא הוה גדר נטיעה דסתמא אינו עומד לכך רק דלא גרע מעלה מאליו ולכך בעי דוקא שיהא רוב משמרין וכ״כ בזה. והנה הגמ׳ בסוטה שם דייק דלכך מהני מימלך משום דמעיקרא לפרי קיימא והוה כמו סתמא אבל בדבר שצריך מחשבה לא מיקרי מינו ועיין זבחים דף צ״ד ע״א דהוה מחלוקת דאמוראי אם זה מיקרי דבר הראוי לקבל טומאה דבר שצריך מחשבה ועיין ברש״י שם בד״ה עוצבא דאם חשב עלי׳ לקוצעה אינה מקבלת טומאה ולא בעי מעשה ובמ״א אבאר זה. ובהך דתחילתו סופגנין וסופו עיסה דקי״ל דחייב אם צריך שיעשה הפעולה שיהי׳ לפת או רק בגמר הלישה או באפיה לחודא עיין בפסחים דף ל״ז ע״ב במחלוקת דר״י ורבנן ותוס׳ שם דף ל״ו ע״ב ד״ה פרט וביבמות דף מ׳ ובאמת לכך נקט הגמ׳ בפסחים דף ל״ז חלוט של בע״ב ר״ל שלא עשאן למכור בשוק דאל״ה אמרינן שמא ימלך ובפ״א ה״ו דחלה ע״ש גבי לחמי תודה ובירוש׳ שם בהל׳ ח׳ והנה אם האפי׳ הי׳ סתם רק שאפאה פחות מכשיעור ואח״כ חשב עלי׳ להאכיל הפת שלה לחי׳ או לכלבים וצירפה בסל אם פטור או להיפך אם בשעת הלישה והאפיה חישב עלי׳ להאכילה לחי׳ כו׳ ואחר האפי׳ צירפה בסל להאכילה לאדם אם חייב תליא גם במש״כ לעיל. והנה לפי מש״כ דרק לאכלה בצק אם לא אפאה לא נטבלה ואף דמבואר במשנה פ״א מ״ז דנחתום שעשה שאור לחלק חייב והשאור בעצמו משהין אותו עד שאינו ראוי לאכילה כמבואר ביצה דף ז׳ ע״ב ובתוספ׳ שם פ״א ועיין פסחים דף מ״ה ע״ב וע״ז דף ס״ח ע״א ונעשה אינה ראוי׳ לאכילה וא״כ פקע ממנה הטבל שלה וכמ״ש הרמב״ן במלחמות פ״ג דב״מ על הך דדף ל״ח ע״ש אך י״ל דשאור שאני דדרכה הוא כן ועיין מ״ש הראב״ד ז״ל בהשגות פ״א דהל׳ חמץ ע״ש או י״ל דשיטת הרמב״ן בב״מ הנ״ל הוא רק דהקדושה פקעה ולא האיסור וכ״כ בזה במ״א וא״כ חזינן דאף לדידן דהחיוב בא בשעת הגילגול מ״מ אם לא גילגלה ע״מ לאפותה וכן ע״מ שיהא שיעור באפי׳ הוה דיחוי ונפטרת משום דהוה כמו שלא חל עלי׳ שם לחם ועיין בירוש׳ ערלה פ״א ה״ב דאם נטע ג׳ לעצים והד׳ למאכל אין עלי׳ רבעי וה״נ הצירוף הסל כן לדידן דשוב אין עלי׳ שם לחם כלל וא״כ י״ל דלר״ע דס״ל דהכל הולך אחר הקרימה זה ג״כ רק להני דלא הוה בגדר פטור אבל הני דהוה בגדר פטור גם ר״ע מודה דאזלינן בתר גילגול וכמש״כ דלר״ע בשעת הקרימה הוא ההפרשה ובשעת הגילגול הוא הטבל ונ״מ יהי׳ ג״כ לגבי עוללות גבי גוי שמסר דכיון דכ״ז שלא בצר אינו יכול ליקח העוללות אף לדידן לא נפטר במה שהי׳ בעת שנודעו העוללות ביד הגוי ובזה א״ש ג״כ מה דר״י לא פליג כאן פ״ד מ״ו רק גבי שכחה גבי גר שנתגייר ואמאי הא יש ג״כ נ״מ גבי פיאה אם נימא דאם התחיל לקצור נתחייב כל השדה וממילא גבי גוי כה״ג איפטר כל השדה וכן גבי הקדש כמש״כ לעיל וא״כ לר״י יהי׳ חייב על פיאת קציר דזה חיוב בפ״ע אף לר״י דלא ס״ל דתעזוב להבא משמע עיין חולין דף קמ״א וכ״כ בזה וכן נ״מ גבי פרט ולקט דמבואר בירוש׳ פ״ז ה״ג כאן ותרומות פ״ו ה״ה דרק כשנופל לארץ אז חל עליו שם לקט ועיין תמורה דף כ״ה ע״א אם נתגייר באמצע מהו ועיין בר״ש פ״ה דכאן מ״ה ע״ש אך לפי מש״כ א״ש דמ״מ חל עליו שם פטור ולא דמי לשכחה דאין עליו שם שכחה כלל כ״ז שלא עימר וגם זה יהי׳ תליא אם נימא דקצירת העכו״ם אין עלי׳ שם קצירה כלל ולקמן אבאר זה. והנה בדברי הירוש׳ שכ׳ בהך דהנוטע כרם להקדש זה ודאי דר״ל אם הקדישה עכשיו ולא שנטעה ע״מ שאח״כ יקדישנה לאחר הקצירה וכמש״כ לעיל בשם הירוש׳ פ״א גבי קציר גבוה דהיינו שזרעה לעומר דחייב בפיאה וכן בהך דהמקדיש קמה למנחות המבואר בדברי רבינו ספ״ג דהל׳ מעשר מיירי ג״כ שהקדישה במחובר וכעין דאמרינן במנחות דק״א ע״ב והנה לכאורה קשה למה גבי חלה מבואר בפ״א דחלה מ״ו דחלת תודה ורקיקי נזיר פטורים מן החלה הא אין בהם קדושה כלל עד שישחט עליהם הזבח וע״ש בר״ש לחד תירץ ועיין תוס׳ נדה דף ו׳ ע״ב דס״ל דיש עליהם קדושת פה ובנדרים דף י״ב ותוס׳ פסחים דף ל״ח ע״א ד״ה חלות דס״ל דמיירי שלא הקדישם כלל וע״ש דף י״ג ע״ב ולקמן אבאר זה וצ״ל כתירץ שני של הר״ש וא״כ קשה מ״ש מפיאה וצ״ל דכיון דגבי תודה צריך דוקא גדר לחם וא״כ נמצא שלא נאפה הלחם מחמת אכילה רק מחמת הדין וכעין הך דסנהדרין דף קי״ב ע״א גבי בהמת עיר הנדחת אם מהניא לה שחיטה לטהרה מידי נבלה ועיין תוס׳ שבת דף כ״ד ע״ב גבי שרפת קדשים וביצה דף כ״ז ע״ב גבי צליית הפסח וזבחים דף ל״ו ע״ב גבי בשר פסח שלא הוצלה אם זה החסרון הוא בגדר דין או מחמת מחוסר תיקון בגוף וכעין מש״כ התוס׳ פסחים דף מ״ז ע״א ד״ה ואי ע״ש עכ״פ ס״ל להר״ש דכיון דצריך לעשות הדבר לצורך הקדש אין עליו שם עריסותיכם וגם התוס׳ מנחות דף פ״ד ע״א ד״ה שומרי מה דכ׳ שם קצירך ונזירך אין ושל הקדש לא ואף דעדיין לא הוה הקדש וכמבואר בירוש׳ שקלים שם ובפרט למ״ד ב״מ דקי״ח ע״א דהבטה בהפקר קנה ואח״כ הוא מוסר להקדש וא״כ הוה שלו ואסור משום מן השמור וע״כ צ״ל דס״ל כמ״ש הר״ש הנ״ל דכיון דהוא לצורך הקדש לא איכפת לן במה שמשמר. אך באמת עיקר הטעם דפטור מן החלה גבי לחמי תודה משום דע״כ באה עכ״פ למצוה לחלקם עיין מנחות דף ע״ו וכ״מ וא״כ הוה כמו עושה עיסה ע״מ לחלקה דפטורה מן החלה ועיין במש״כ הר״ש בטהרות פ״א מ״ט אם שייך תנור מצרף גבי לחמי תודה וא״כ יהי׳ הפטור רק בהמצה ולא בשל חמץ דיש שם שיעור חלה באחת ואף דאח״כ בשעת הרמה ע״כ צריך לצרפם כמבואר במנחות דף ע״ז ע״ב אז הוה הקדש אך לפי״ז יהי׳ קשה דאם כן גבי חמץ שבלחמי תודה היכי באה מן הטבל דטבולה לחלה לפי מש״כ ולתקנם תחילה אי אפשר דהוה כמו נפרסה דפסול כמבואר במנחות דף מ״ו וכ״מ ועיין עירובין דף פ״א ע״א אם ניטל חלתה אם יש עלי׳ שם שלמה אך אי ס״ל כר״י דבעי ועוד א״ש ועיין תוס׳ עירובין דף פ״ג ע״ב וכ״מ ועיין בתוספ׳ דמנחות ספ״ח דחשיב שם דגם לחמי תודה אין מביאין מן הטבל אף דאין עלי׳ שם מנחה וכמבואר במנחות דף מ״ו ע״ב ועיין בדברי רבינו בהל׳ מעה״ק פ״ט הי״ד וגם נראה דנ״מ דמותר ללוש אותם בדבש ועיין מנחות דף נ״ח ע״א דאמר דשאור הותר מכללו לשתי הלחם ואמאי לא אמר ג״כ לתודה וצ״ל כמש״כ דזה לא מיקרי מנחה כלל ונ״ל ג״כ דטעם רבינו בהל׳ מעה״ק פי״ב הי״ז דהקומץ אסור לתבל הוא ג״כ מחמת זה דהוה כמו דבש כמבואר בשבועות דף י״ב ומנחות דף נ״ח וזהו כונת הגמ׳ שם במנחות דף כ״ג ע״ב אלא שנקראת מצה מתובלת ומאי נ״מ ע״כ לזה דלקומץ פסולה ולשיריים כשרה כמבואר בסוטה דף ט״ו ע״ש וללחמי תודה מותר ובזה א״ש ג״כ מה דאמרינן במנחות דף נ״ד מחמיצין בתפוחים ואמאי הא הוה פרי ואסור וי״ל דזה קאי אלחמי תודה ודלא כפי׳ רש״י שם ועיין מנחות דף כ״ג ע״א גבי קומץ דמנחת חוטא דנותנין עליו שמן אף דא״צ ואמאי הא הוה פרי וגם א״כ משכחת לה דדבש הותר מכללו במקדש וצ״ל דלענין זה אין על השמן שם פרי ובמ״א אבאר זה. עכ״פ מבואר דגם לחמי תודה אסור להביא מן הטבל וצ״ל דיפריש עליו ממקום אחר. אך מלשון רבינו בהל׳ בכורים פ״ו ה״ה משמע דס״ל דהטעם דפטורים משום דהם קודש וכשיטת התוס׳ בנדה דף ו׳ ע״ב ע״ש אך י״ל דמיירי כגון שאמר זו תודה וזו לחמה ועיין פסחים דף י״ג ע״ב דיש עליהם קדושת דמים אף קודם שחיטה ע״ש בתוס׳ ובחולין דף כ״ג ע״ב ברש״י ד״ה מיפק דכ׳ שם דיפדו ואף דהא קי״ל במנחות דף ק״ח דמותר לחמי תודה ירקב וכן פסק רבינו בהל׳ פסוהמו״ק פ״ה צ״ל דכאן לא חל עליו הקדושה מעיקרא כיון דאינו ראוי וכמו גבי הך דתמורה דף י״ז גבי מקדיש את הטריפה ולקמן אבאר זה עכ״פ חזינן דחל עליהם קדושת דמים ולא הוה כהך דפסחים דף ל״ח ע״ש בתוס׳ וכ״כ בזה בהל׳ נדרים: (ט) גוי שקצר כו׳. הנה כ״כ בזה דמיירי שקצר ישראל בשדהו דאי לאו הכי הא אין שם קצירה על קצירתו כלל וכמו תולש וזהו באמת ר״ל מה דמבואר בפ״ו דכאן מי״א אם אמר קוצר ע״מ כו׳ דמבואר שם בירוש׳ ובדברי רבינו דהטעם משום דמתנה על מה שכתוב בתורה והנה לכאורה מה שייך זה הא זה החיוב ממילא בא והוה כהך דתמורה דכ״ה ע״א דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובהך דזבחים דף ע״ה ע״ב וכ״מ בזה וצ״ל דכיון דאינו חייב רק אם מתכוון לקצירה ועיין בסוף פ״ה גבי המעמר לכובעות וא״כ החיוב בא מחמת שמתכוון לקצירה לכך צ״ל הטעם משום דמתנה ע״מ שכתוב בתורה וא״כ לפי״ז גבי גוי כיון דמבואר בירוש׳ פ״א דתרומות ה״ב דאין לו מחשבה וא״כ לא הוה קצירתו קצירה כלל ועיין בע״ז דף מ״ג ע״א דמביא ראי׳ דגוי מבטל ע״ז של חבירו ולכאורה קשה הא אח״כ אמר שם דהוה יאוש רק מהאיסור לא מייאש וא״כ אין ראי׳ שיכול לבטל של חברו וכעין דמבואר בירוש׳ רפ״א דתרומות גבי אם יכול לתרום של הפקר וכ״כ בזה ואף דבאמת מוכח מדברי רבינו בהל׳ מלכים פ״ח ה״ט דגם ב״נ מצווה לנתוץ ע״ז ועיין בסנהדרין דף צ׳ ע״א דזה הוה מ״ע דע״ז וא״כ הוה בכלל אביזרייהו כמבואר שם דף ע״ד ע״ב וא״כ מה מועיל היאוש כיון דאף הוא חייב לנתצה אך כ״כ בח״א דמהני היאוש גם לענין קרבן שיתבטל מה שצריך דעת בעלים ובזה א״ש מ״ש הר״ן ז״ל בנדרים דף ל״ו ע״א גבי הך דצריך דעת בעלים מהך דקדושין דף נ״ה גבי בהמה שנמצאת ע״ש וזהו ג״כ שיטת רש״י דס״ל ב״ק דף ס״ו ע״ב גבי דגזל קרבן דחברי׳ דכ׳ שם לחד לישנא דלא עלה לבעלים הראשונים ג״כ ובאמת הטעם דלפני יאוש הא בעי דעת בעלים בהקרבה ולכך גם הבעלים אינם יוצאים בה אבל לאחר יאוש שוב לענין זה פקע דלא בעי דעתם ואז חזרה קרן לבעלים וזהו הך דשם דף ע״ו ע״א או י״ל דכ״כ במ״א דהא דצריך דעת תליא בהך דכריתות דף כ״ג ודף ז׳ ע״ב אם יכולים להביא קרבן חטאת על תנאי והטעם ג״כ משום דבעי דעת ור״ש ס״ל שם דיכול להביא ולכך מקשה כאן לר״ש דחזרה קרן לבעלים והירוש׳ דשקלים פ״ב ה״א דאמר שם דהבעלים הראשונים יוצאין בו שם נקט ואתיא כמ״ד סתם גנבה יאוש בעלים עכ״פ חזינן דמהני לזה יאוש אף דשם הדבר נשאר עליו וא״כ אמאי לא מהני ג״כ גבי גוי לענין שאחר יכול לבטל ע״ז שעבד ומה ראי׳ וע״כ צ״ל דיאוש תליא במחשבה לא מהני זה גבי וכמש״כ ובזה יש ליישב לשון רש״י סוכה ד״ל ע״א ד״ה סתם ע״ש וא״כ לא יהי׳ הקצירה שלו כלל דין קצירה ופטור כמו קרסמוה נמלים וגם אם נימא דיש קנין לגוי בא״י וא״כ הוה כמו חו״ל ואיך יתחייב אחר שנתגייר ועיין חולין דקל״ה ע״ב גבי שותפות עכו״ם דפוטר ובירושלמי כאן פ״ג וד׳ ה״ד מבואר שם דזה תליא במחלוקת דר׳ ורשב״ג ובתוספתא כאן פ״ב ופ״ג ורבינו הביא זה לקמן פ״ד הכ״ה גבי עוללות והטעם משום דרבינו ס״ל דעכ״פ קנין נכסים יש לו לגוי בא״י ונהי דאין עליו שם חו״ל מ״מ כיון דלקט שכחה ופיאה החיוב הוא רק בקצירה ושל עכו״ם אין עלי׳ שם קצירה משא״כ בעוללות וכ״כ בזה בח״א יע״ש לכן נראה דהא דס״ל לר״י דחייב בשכחה גבי נכרי שנתגייר ר״ל שקצרו ישראל ברשות הגוי ובפרט לר״י דס״ל לשיטת הירושלמי לקמן בפ״ה דדמאי דיש קנין לנכרי עיין תוס׳ מנחות דס״ו וכ״מ ובירושלמי פ״ד דפיאה ה״ו ובמה דאמר שם חד מ״ד דהא דמהני הפקר גוי זה רק אם ס״ל אין קנין ר״ל כך דמבואר בגיטין דף מ״ז ע״א דמ״ד אין קנין להפקיע ממעשרות ס״ל דיש קנין לחפור כו׳ ולכך מהני ההפקר ובירושלמי בגיטין שם ובדמאי פ״ה יליף לה מהך קרא דהארץ לא תמכר לצמיתות כו׳ ואם נימא דאין קנין לחפור שוב לא הוה מכירה כלל וכמו הך דב״מ דף ק״ט ע״א ומה דמבואר בירושלמי ספ״ד דגיטין קנה שדה ביובל כו׳ ואמר שם דאינו יכול לחפור בו כו׳ לא ר״ל כפי׳ הראשונים דזה תליא במחלוקת דר״י ור״ל רק דקאי אאם קנה בשנת היובל עצמו וכ״כ בזה בח״ב ועיין מ״ש רבינו בפיהמ״ש פ״ד דפיאה מ״ט דהך דהלקט והשכחה של גוי אתיא כר״מ דס״ל אין קנין ר״ל אף קנין נכסים דאל״ה כיון דהישראל לא קנאן אף אם מרחן הישראל ברשות גוי פטור עיין בדברי רבינו בהל׳ תרומות פ״א הי״א ובכורות דף י״א ע״ב דרק אם קנאן ישראל ומרחן אז חייב ושם פליגי רש״י ותוס׳ גבי אריס אם מרח הישראל בחלקו של גוי ועיין גיטין דף מ״ג ע״ב גבי אריסין ע״ש ברש״י אך שם אתיא כמ״ד יש קנין ורבינו הביא זה אסוריא בפ״א מהל׳ תרומות וכהך מחלוקת דחלה פ״ד מ״ז גבי אריסין בסוריא ומדברי רבינו שם בפיהמ״ש נראה דהמחלוקת הוה ג״כ בשותפין משום דס״ל דאריס יש לו חלק גם בקרקע [השמטה ועי׳ בדברי רבינו בפיהמ״ש פ״ה דפיאה מ״ה גבי שקיבלו דמפרש שם דזה הוה כמו כהן ולוי שקנו את הזרע לא מטעם שיש לו חלק בקרקע וצ״ל דמבואר בב״מ דף ע״ג דהקרקע משועבד להם רק עד שעה שהתבואה צריך שיהי׳ מונח שם ועי׳ ב״ק דף קי״ג ע״ב ברש״י ד״ה אריסותי׳ ושם ג״כ משום דאין להם ליטול מס רק לאחר שנוטלים מן השדה ועי׳ גיטין דף מ״ד ע״א הרי שאנסו כו׳ ואז אין על האריס שם בעה״ב ועי׳ מ״ש רבינו בהל׳ תרומות פ״ד ה״י דיכול לתרום שלא מדעת משום דתרומה תורמין קודם שיעקר הגורן כמבואר בירוש׳ מעשרות פ״ג ותוס׳ ב״ק דף צ״ד וכ״מ ואז יש על האריס עדיין שם בעה״ב משא״כ אח״כ ולכך הוצרך רבינו זה הטעם ולקמן אבאר זה ע”כ השמטה] ואף דבגיטין דף מ״ז ע״ב מבואר להיפך דחלק של ישראל חייב אף בסוריא צריך לחלק בין היכא שהם שותפים מחמת ירושה דאז לא שיעבדו זה לזה חלקם ובין שהם נשתתפו דאז כל קלח וקלח של שותפות ולא מיקרי שדה של ישראל כלל ועיין בירושלמי שביעית פ״י ה״ו ובירושלמי דמאי פ״ו ה״י ובסוטה דף מ״ג ע״ב ובירושלמי שם אך רבינו ז״ל בחיבורו חזר בו וס״ל דרק אריס אף דיש לו חלק בקרקע זה רק לענין הקמה אבל לא בעצם הקרקע וכן מבואר בירושלמי פ״ה דמעשרות סה״ד רק זה השמיט רבינו מה דמבואר בגיטין שם דגם באריסי בתי אבות כן ועיין בירושלמי חלה פ״ד דס״ל ג״כ דר״א לא מחייב רק באריסי בתי אבות ולר״ג גם בזה פטור ובירושלמי ספ״א דביכורים הוה מחלוקת בזה אם אריסי בתי אבות מביאין וקורין אם זה הוה בגדר אדמתך אך י״ל דהוה כהך דנדרים דף מ״ו ע״ב גבי דמקבל בטסקא ע״ש בר״ן. אבל לגבי מירוח הישראל אף דאריס מחוייב ליתן לבעל הקרקע ממורח בכרי כמבואר ב״מ דף ק״ה מ״מ הוה רק כמו חלקו של גוי ולא שייך בזה ברירה דכ״ז שלא נתן להגוי אין להישראל כלום וכעין זה כתבו התוס׳ ביצה דף כ״א ע״א ד״ה חזינן. ולכך ס״ל לרבינו בפיהמ״ש בפיאה שם דכיון דהוה נתינה בטעות הוה עדיין של גוי ובחיבורו חזר בו וזה תליא אם מקח טעות אם הוה כמו הלואה או גזל עיין ב״מ דף ס״ז ע״א גבי פירות ותוס׳ ב״ק דף קי״ב ע״א גבי ריבית דהיכא דהוה טעות מחמת איסור הוה כמו גזל וכ״כ בזה בח״א בהל׳ אישות פכ״ד ובזה מדוייק לשון הגמרא דכתובות דף ק״א ע״ב דנקט אלמנה אשה גמורה ולמה לא נקט ג״כ שאר חייבי לאוין כמו במשנה אך משום דעיין בהל׳ איסורי מזבח פ״א ה״ג ובהל׳ תמורה פ״א ה״ב דס״ל להראב״ד ז״ל דטעות באיסור הוה הקדש טעות ע״ש ותוס׳ ב״מ דף קט״ו ע״ב ונדרים דף ל״ד ע״א איסורא לא בעינא דליקני ואף דבמנחות דף מ״ט ע״א מבואר דבאומר מותר לא מיקרי עקירה בטעות י״ל דכ״כ בח״א דזה רק היכא דחייב מלקות וכדמוכח מהך ירושלמי דנזיר פ״ה גבי מקדיש תמימים לבדה״ב ושם בפ״ב ה״א כיון שיודע שכל הממיר לוקה ע״ש וגבי מחשב בקדשים מבואר בזבחים דף כ״ט ע״ב דלמ״ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו לא לקי ולכך לא הוה זה עקירה בטעות ובאמת בירושלמי פסחים פ״ו סה״ו הוה מחלוקת דאמוראי גבי שלמים לשם פסח וסבר שמותר לשנות דר״י ס״ל שם דהוה בעשייתו מצוה והטעם דר״י ס״ל דזה הוה טעות כיון דהוא איסור ובפרט לר״א דסבירא ליה דשלמים לשם פסח פסול ודאי דעבר בלאו כמבואר בתוספתא סוף פי״ב דקרבנות ופ״ד דמכות ועיין רש״י זבחים דף ב׳ ע״ב ומנחות דף ב׳ ע״ב ובדברי רבינו פי״ח דהל׳ פסוהמו״ק ה״ב ובספרי פרשת עקב פסקא מ״א דיליף מהך דלעבדו אזהרה לכהנים שלא יהא לבם כו׳ והנה זה נ״ל דאף אי נימא דעקירה בטעות לא הוה עקירה מ״מ לא עדיף מסתם וכ״כ דסתם גבי פסח וחטאת לא יצא והא דמקשה הגמרא שם בפסחים דף ע״ב ע״א ש״מ עקירה כו׳ ר״ל דאל״כ הוה כמו עשה מצוה כיון דעכ״פ כשר אך באמת מדברי הירושלמי פסחים פ״ה ה״ב וה״ג משמע דסבירא ליה דגבי פסח סתמא פסול וכעין שיטת רבינו בהל׳ פסוהמו״ק פרק ט״ו הלכה י״א גבי פסח לשם חולין ע״ש והטעם משום הך קרא דע״ז דף כ״ז ע״א ועשה פסח כו׳ ע״ש והאי קרא יתירא ואם כן סבירא ליה להירושלמי דגבי פסח סתמא פסול וה״ה עקירה בטעות ובאמת י״ל כמו דאמרינן בפסחים דף ס׳ ע״ב דפסח סתמא לאו להני אוכלין קאי משום דיכולין לימשך ע״ש וא״כ כיון דקי״ל בפסחים דף ע״ג ובירושלמי שם דאם משכו כולם מפסח קרב שלמים וכשר ואם כן השחיטה שלו לא הוה סתמא לשם פסח וכמש״כ לעיל גבי קרבן ציבור משום דסכין מושכתו ולכך דייק רבינו בהל׳ פסוהמו״ק פט״ו סהי״א ששחטו ולא שאר עבודות ולכך פסק ג״כ בהלכות ק״פ פ״ד ה״ו דהשני יקרב שלמים משום דהוה כמו משך ועיין תמורה דף כ״ג ע״א גבי הך מחלוקת דר״א ור״ה ועיין מה דסבירא ליה לרבינו בהל׳ ק״פ פ״ד ה״ג במש״כ שם אם שחטו אחר שנודע ע״ש ולכאורה תמוה כיון דאנן פסקינן דאין משיכה לאחר שחיטה מה נ״מ בין אם שחטו עד שלא ידע אם משידע וצ״ל כך דרבינו ס״ל כשיטת רש״י בפסחים דף ס״ד דנהי דלא בעי עקירה גבי פסח זה רק בסתם אבל בפירש לשם פסח לא והנה אנן קי״ל דעקירה בטעות לא הוה עקירה והוה כסתמא ואם כן נמצא דאם לא ידע שנמשך הא דשחטו לשם פסח הוה כמו בטעות ולכך לא מיקרי פסול הגוף משא״כ אם ידע שמשך ומכל מקום שחטו לשם פסח לא מהני והוה פסול הגוף וא״ש. עכ״פ הרי מבואר דזה הוה כסתמא. ולכך שם אף באומר מותר ג״כ חייב משא״כ בשלמים לשם פסח ואז אם עקירה בטעות לא הוה עקירה כשר ושפיר יש בעשייתו מצוה. וא״כ לפי״ז כל היכא דטעה באיסור לאו הוה טעות והנה זה רק אם נימא דבטל הדבר אז לא עשה האיסור. והנה לפי שיטת רבינו בהל׳ אס״ב פי״ז ה״ב וג׳ דגבי גרושה לכהן הדיוט אינו חייב רק ע״י קדושין ונישואין ובאלמנה לכה״ג גם בלא זה חייב ולכך גבי גרושה לכהן הדיוט ודאי אם לא הכיר בה יהי׳ קדושי טעות משא״כ באלמנה לכה״ג וא״ש לשון הגמרא. עכ״פ דהיכא דהוה טעות הוה כמו גזל ובתוס׳ ב״ק דף מ״ה וב״ב דף צ״ב ע״ב בתוס׳ וכ״מ בזה ועיין ב״ב דף קמ״ו גבי שבח סבלונות אם חוזר אם זה הוה כמו טעות וב״ק דף ס״ח ע״א כשהקנה לשלושים יום דלא הוה מכירה גמורה לענין ד׳ וה׳ ובחולין דף קל״ח ע״א גבי ראשית הגז ומכל מקום מבואר בב״ק דף ע״ט ע״א דשלח סבלונות בבית חמיו הוה מכירה לענין ד׳ וה׳ ובמ״א אבאר זה וס״ל לרבינו בחיבורו דזה נכלל בכלל טעות דקי״ל דא״צ להחזיר לו. ואם כן הוה כמו שקנה הישראל מן הגוי ואם מרחו חייב במעשרות ועיין במש״כ הרמב״ן ז״ל סוכה דף ל׳ גבי גזל עכו״ם למ״ד דשרי אם מיקרי שלו ובירושלמי פ״א דביכורים ה״א גבי תחת רה״ר ורה״י דאף דאין כאן גזל מכל מקום לא הוה שלו ויהי׳ נ״מ אם כה״ג הוה מירוח חיוב וכמו הך דירושלמי רפ״א דתרומות וכ״כ בזה וכמו דחזינן דמירוח הפקר והקדש פוטר ה״נ יכול לחייב כה״ג ואין עליו שם הפקר רק אינו שלו ועיין תוס׳ יבמות דף פ״ח ע״א ד״ה אי דהקדש בדה״ב אין עליו רשות הבעלים ותוס׳ ב״ק דף ע״ו ותמורה דף ל״ב ע״א אך בירושלמי פ״א דמעשרות מבואר להיפך דלא יצא מרשות הבעלים וכן סבירא ליה להירושלמי ב״ק פ״ז דהמקדיש אינו כמוכר והפודה אינו כלוקח ובמ״א אבאר זה ובאמת לר״י דסבירא ליה יש קנין הוא הוה קצירת חו״ל ואיך מחייב בשכחה אף אחר שנתגייר ועיין בר״ש כאן פ״ה מ״ה דהטעם משום דעכשיו הוה שדך ואף דבשעה שקצר הוה פירות חו״ל ובפרט גבי מתנות עניים דמבואר בספרי פרשת עקב פסקא מ״א דרק לאחר ירושה וישיבה אז חייב בזה ועיין קידושין דף ל״ט ע״א פרט לחו״ל ר״ל לא בגדר פטור רק דזה אינו בכלל שדה ורש״י חולין דף קל״ו ע״א מה דמחלק שם ובפרט למה דמבואר בערכין דף כ״ט ע״א דקרקע של חו״ל אין שם קרקע עלי׳ ובאמת נראה דאף לס״ד דגמרא דמנחות דף ס״ו ע״ב דר״ע ס״ל דאין מירוח הקדש פוטר בזה מודה דאם הקדיש מחובר עד שלא הביא שליש ופדה אחר שהביא שליש פטור לפי מה דס״ל בחולין דף קל״ו ומה דלא מוקי הגמרא כן במנחות שם הך דאמרו לו פודה כו׳ דמיירי כה״ג משום דגמרא דילן גרס בחולין שם דר״ע ס״ל דלא אזלינן בתר שליש הראשון והירוש׳ בפ״ה דמעשרות ה״ד גרס להיפך וכן בפיאה פ״ד ה״ה. והנה במעשרות שם פ״ה מ״ה לפי׳ הר״ש שם פליגי ג״כ ר׳ ורבנן בהך פלוגתא דר׳ ס״ל דלא אזלינן בתר שליש הראשון ע״ש ולפי גירסת הירושלמי שפיר י״ל הך דמנחות דף ס״ו ע״ב הנ״ל דקאי אהקדישה במחובר ופדאו ולכך ס״ל להירושלמי פ״ג דחלה כהך דכהנא דאין מירוח הקדש פוטר לר״ע ובאמת לפי״ז קשה למה גבי חלה כה״ג חייב דלגבי מחוברין אין נ״מ בין חלה למעשרות דלא חל שם מעשר עליהם ומ״מ ההקדש מפקיע אותם וזה דוחק לומר משום דמשכחת לה במחובר כעין הך דמנחות דף ע׳ ע״א גבי שבולת שמרחה בכרי דחל שם תרומה עלי׳ ולכך מבואר בנדה דף נ״א דמחשבת חבור שמה מחשבה לענין מעשרות משום דיש עליהם גדר מעשרות ועיין ברש״י קדושין דף ס״ב ע״א דכ׳ שם בד״ה ונתלשו דחל שם תרומה עליהם למפרע אך בתוספתא תרומות פ״א מבואר להדיא דבמחובר לא חל עליהם שם תרומה וי״ל דזה תליא בהך דמנחות דף ע׳ הנ״ל כמש״כ גם י״ל דכיון דגבי חלה ליכא חיוב שיגרם במחובר דהא קי״ל דאף תבואה שלא הביאה שליש חייב בחלה כמבואר בחלה פ״א אך לר״א מאי וגם י״ל משום דחלה מחוסר הרבה מלאכות עיין ב״מ דף ע״ד ועיין תוס׳ נזיר דף י״ב ע״א אם גם גבי חלה בקמח שייך לומר בידו ע״ש וזה תליא אם זה הוה כמו פנים חדשות גבי קמח כשיהי׳ עיסה וכעין הך דקדושין דף ס״ב ע״ב גבי שפחה ובירושלמי פ״א דחלה ה״א מבואר שם דגם קמחים מצטרפים לחלה ע״ש ובפ״ג דחלה מ״א ובר״ש שם דגם על הקמח חל עליו שם טבל של חלה כשנתגלגל עם העיסה אך באמת הירושלמי שם אמר דלכך פטור מן המעשר וחייב בחלה דהכי אשכחן גבי ז׳ שכבשו וז׳ שחלקו ור״ל דס״ל דכיון שפדה אח״כ אותן הוה כמו א״י קודם כבוש וחילוק דהקדש הוא כן דהרי אין לו בעלים מיוחדים וכעין הך דיומא דף י״ב ע״א ורש״י כתובות דף כ״ה ע״א ד״ה ולא נתחייבו דדגנך היינו המיוחד לך וה״נ כן לכך פטורים מן המעשר דזה לא מיקרי מיוחד לך וחייבים בחלה והנה לפי מש״כ דשם ארץ ושדה אם שייך בחו״ל יהי׳ נ״מ גם כן להך דמבואר במנחות דף ס״ח ע״ב דאין מביאין מנחות קודם לעומר כו׳ וע״ש דף פ״ד ע״ב דיליף מקרא דבכורי קציר כו׳ דקודם לכל המנחות והנסכים עומר ושתי הלחם ע״ש. והנה דברי הגמרא דמנחות דף ס״ח ע״ב צריכין ביאור במה דאמר יתיב ר״ט כו׳ ע״ש בתוס׳ ד״ה לא דלמה לו להאריך לימא הטעם דאסור משום משקה ישראל אך באמת כך דהנה בר״ה דף ז׳ ע״ב ודף ט״ז ע״א ופסחים דף ע״ז ותוס׳ מנחות דף מ״ח ע״ב בד״ה כבשי משמע דשתי הלחם הוה מתיר לא משום שצריך שיהיו הם חדשים רק דהם מתירים והנה במנחות דף ה׳ ע״ב נקט הטעם משום דשתי הלחם נקראים בכורים לכך לא יביא קודם להם וכן כתב רבינו בהל׳ איסורי מזבח פ״ה ה״י ובגמרא דף פ״ג ע״ב נקט שם מטעם חדשה וכן שם דף פ״ד ע״ב. והנה באמת כ״כ בזה בח״ב שינוי מהמשנה דמנחות דף ס״ח ע״ב דנקט שם גבי בכורים קודם לשתי הלחם וכן לשון רבינו בהל׳ תמידין ומוספין פ״ז ובמשנה דבכורים פ״א ובסוף פ״ד דחלה וכן הוא בדברי רבינו בהל׳ בכורים פ״ב ה״ו נקט קודם לעצרת. והנה באמת יהי׳ נ״מ לפי מה דפסקינן דאם הביא מן הישן כשר אם הביא שתי הלחם מן הישן או לא הביא כלל אם יכול להקריב מנחה חדשה וכן אם נימא דכבשים הוא דמתירין למנחה חדשה אם הביא שתי הלחם בפ״ע מה יהיה הדין של מנחה חדשה אם מותר להקריב לכתחילה ובאמת כ״כ די״ל מה דמבואר בגמרא דמנחות דף פ״ג ע״ב דעומר ושתי הלחם הבא מן הישן כשר ר״ל כך דהביא נסכים חדשים קודם לעומר או מנחה חדשה קודם לשתי הלחם דע״י זה נעשה העומר ושתי הלחם ישן מ״מ כשר ובתו״כ פרשת ויקרא יליף זה מקרא. והנה גבי בכורים מדברי רבינו בהל׳ בכורים ומלשון המשנה ספ״ד דחלה נראה דס״ל דביכורים צריך להיות דוקא בעצרת מלבד טעם דשתי הלחם ונ״מ דאף אם נימא דשתי הלחם מתירין שלא כסדרן עי׳ מנחות דף ס״ח ע״ב וגם אם נימא דדי בהנצה דעלה כמבואר שם דף ס״ט ע״א מכל מקום לא יביא ביכורים קודם לעצרת אם חנטו הפירות לאחר ר״ה וזה ר״ל רבינו בהל׳ ביכורים פ״ב הלכה ו׳ שהביכורים שבכרו אחר חנוכה כו׳ ויניחם עד אחר העצרת כו׳ ולא מטעם שתי הלחם רק מטעם עצרת ומ״ש שם הראב״ד מחמת ט״ו בשבט חדא דרבינו סבירא ליה דלא לכל מילי אזלינן בתר ט״ו בשבט כמו לענין שמיטה דאזלינן בתר ר״ה וגם דרק אם חנטו הפירות והביכורים ר״ל לקרות עליהם שם ביכורים קודם חנטת פירות דדי אף פגין כמבואר בירושלמי רפ״ג דביכורים. והנה מרש״י מנחות דף ס״ט ע״א ד״ה למזבח מבואר כך דיש שני טעמים על קודם לשתי הלחם אחד משום דהוא מתיר והב׳ שיהי׳ הוא לגבי המזבח ביכורים ובהך דמתיר י״ל דגם שלא כסידרן מתיר ושוב יכול להביא ביכורים דאין עליהם שם קרבן וכן נסכי יין לשיטת רבינו בהל׳ מעה״ק פ״ב ובהל׳ איסורי מזבח גבי מלח ועיין מנחות דף ע״ד ע״ב ודף ק״ז והך דנסכים י״ל דקאי על נסכי שמן או על נסכי יין ומטעם מתיר אך מהך דדף פ״ד ע״ב משמע מטעם דהם קודמין וי״ל שם קאי אשמן אך להתיר למזבח בזה לא מהני התרה שלא כסדרן אך יהיה נ״מ כגון אם עבר והביא מנחה מן החדש קודם לשתי הלחם דשוב אהני דעבר עליהם שתי הלחם שלא כסדרן מותר להביא לכתחילה וכן נ״מ לגבי מנחה של סוטה דאף דמרבה בדף פ״ד ע״ב גם של שעורים לא יביא קודם לשתי הלחם ור״ל אף דהא המזבח כבר טעם מפרי חדש דעומר מכל מקום קודם שתי הלחם אסור מטעם מתיר ואם כן אם עבר ב׳ הלחם שלא כסדרן מותר להביא קודם ב׳ הלחם. והנה זה ודאי אף נסכים דעבר עליהם שתי הלחם שלא כסדרן אסור להביאן קודם לעומר דגבי עומר ג״כ יש טעם דביכורים ע״ש דף פ״ד ע״א אך רבינו מפרש פי׳ אחר בגמרא דמנחות דף ס״ט בהך מי סברת ר״ל כך דהנה רבינו בפ״ח מהלכות תמידין ומוספין ה״ב פסק דמותר להביא מן העלי׳ וא״צ להביא חדש ע״ש ואף דסתם משנה פסקה דפסול כ״כ דסבירא ליה דיש ב׳ מיני ישן אחד מה שהעומר ושתי הלחם דאשתקד התירו וזה בודאי פסול והב׳ היכא דהשריש אחר העומר ושתי הלחם דאשתקד והני אף דלענין דין הם שייך לאשתקד מכל מקום לענין זה י״ל דעומר ושתי הלחם בא מהם וזהו כונת הגמרא דמנחות דף פ״ד ע״א גבי שביעית ומחלוקת דאמוראי בירושלמי דחלה פ״א סה״א ע״ש דאמר הטעם משום דאין עליהם שם ביכורים וזהו גם כן כונת הגמרא במנחות דף ס״ט מי סברת ביכורים לפרי כו׳ למזבח כו׳ ור״ל כך דהא גם עומר בעי ביכורים כמש״כ ואמר דלא דבעי ביכורים לפרי דהאי שתא ר״ל שיהי׳ הוא החדש מהפירות וא״כ לפי״ז הני דאשריש קודם לשתי הלחם דאשתקד יכול להביא לשם עומר בשנה החדשה דמפירות שנה זו הוא חדש דזה לא רק דבעי שהמזבח לא טעם מהפירות דהוה חדשים כמו העומר ואם יביא מהני פירות שנשרשו קודם שתי הלחם ולענין דינא יש עליהם שם של שנה העברה וכבר טעם המזבח מפירותיהם זהו כונת הגמרא ומ״מ סבירא ליה לרבינו דדיעבד הם כשרים והך משנה דמן הישן ר״ל שהתיר הב׳ הלחם שעבר וגם י״ל משום הך דרשה דתביאו והמשנה י״ל דאתיא כר״א דמצריך בשבת דף קל״א ע״א לדרשה אחריתי וזה נ״ל דאף לשיטת רבינו הנך דהשרישו לאחר העומר דשנה שעבר לענין קצירה מותר לקוצרם קודם העומר דעכשיו כיון דלכתחילה לא יביא מהם העומר וכמו גבי בית העמקים עי׳ תוס׳ מנחות דף ס״ח ע״א וזהו מה דר״ל במנחות דף ע״א והובא בדברי רבינו פ״ז מהל׳ תמידין ומוספין ה״ח דיביא מן העומרים ואיך משכחת לה הא אסור לקצור וע״כ כה״ג. והנה זה נ״ל דזה רק גבי שעורים כיון דמביא מהם אבל גבי חטים כיון דבלא זה אין מביאין מהם שוב אסור לקצור אף מהני דלכתחילה לא יביא ובזה א״ש מ״ש התוס׳ בדף ס״ח שם מהתוספתא וכ״כ בזה. והנה זה נ״ל דאף אם נימא דחדש מותר בחו״ל מ״מ אם הביא מנחה חדשה של חו״ל קודם לעומר אף דיעבד פסול ובזה א״ש דלכך לא אמר הגמרא הטעם משום משקה ישראל דנ״מ לכה״ג ולא דמי לנסכים דשם אין שם חדש כלל עליהם ואף דאם כן למה לא אמרינן בהך דמנחות דף ה׳ ע״ב דעומר מתיר חדש בחו״ל לענין הבאת מנחה דמארץ ישראל אסור להביא מנחות מפירות שביעית כמבואר בתו״כ פרשת בהר ותוספתא דמנחות פ״ח אך התוספתא כ״כ די״ל דקאי אפירות שביעית לאחר הביעור אך בתו״כ מבואר כן ועיין מנחות דף פ״ד. והנה גבי ביכורים אם מביאין בשביעית לפי מש״כ דגם בשביעית אסור לגרום למעט באכילתה כמש״כ רבינו בפיהמ״ש ספ״ח דשביעית והנה בזבחים דף פ״ח חשיב ביכורים רק לא חשיב פירות שביעית ובתוספתא פ״ט דמנחות חשיב פירות שביעית ולא חשיב ביכורים ע״ש וע״כ משום דלא נהגי ועיין מנחות דף ע״ז ע״ב דאמר שם דאין דנין מתרומת ביכורים משום דיש אחריה תרומה ואם איתא הא משכחת לה בפירות שביעית דליכא אחריה תרומה אך יש לדחות דהנה קשה דאיך אמר דת״מ אין אחריה תרומה הא יש אחריה חלה והיא ג״כ נקראת תרומה כמבואר שם ובקדושין דף נ״ג וכ״מ אך באמת כך הנה מבואר בירושלמי דמאי פ״ה ה״א דבדין הוא דחלה תקדים לראשון ואם כן חלה קודמת למעשר ראשון ובזה א״ש מה שפסק רבינו בהל׳ ביכורים דמעש״ש חייב בחלה בפ״ו ה״ד אף דסבירא ליה דהוא ממון גבוה משום דכיון דהוא קודם למעש״ש ס״ל כדאמרינן בירושלמי שם דכל הקודם את חברו חברו מתחייב בו וה״נ כן ולכך אמרינן במנחות הנ״ל דת״מ אין אחריה כלום אבל ביכורים אף בשביעית י״ל דיש אחריה תרומה דהיינו חלה וא״ש אך באמת זה תליא אם ביכורים יש עליהם שם קדשי מקדש או קדשי גבול כמבואר בירושלמי פ״א דביכורים וכ״מ עיין רשב״ם ב״ב דף ע״ט ומנחות דף נ״ח וכ״מ בזה ולקמן בהל׳ ביכורים אבאר זה עכ״פ לכאורה קשה למה לא מתרץ הגמרא כן במנחות שם דנ״מ לענין קרבן דהעומר מתיר של חו״ל כמש״כ אך באמת הנה כבר עמד הר״ש בפ״ט דשביעית סוף מ״ט דהא נ״מ ג״כ לענין אם נשרש אחר עומר הבא והביא שליש קודם שביעית דהעומר מתיר אף לר״ע אך באמת כך דהנה רבינו ז״ל בפיהמ״ש על הך דמנחות דף ס״ח ע״ב מפרש שם דמה שהעומר מתיר מכללו אצל הדיוט ר״ל לענין קצירה ע״ש ולכאורה כונתו כס״ד במנחות דף ה׳ ע״א דיום ט״ז אף קודם לעומר ואף אם נימא דרק עומר מתיר מכל מקום המנחה כשרה וסבירא ליה דהטעם הוא משום דקצירה מתרת לקצור עיין מנחות דף ע׳ ע״ב ובירושלמי פ״א דחלה ה״א ע״ש ומשום דסבירא לי׳ דמה שאחר העומר מותר זה לא מיקרי הותר מכללו כיון דהדין הוא כן עיין במה דפליגי בפסחים דף כ״ג ע״ב גבי חלב אם מיקרי הותר מכללו ועיין תוס׳ זבחים דף ט״ז ע״ב ועיין ברא״ש יומא פ״ח מה שמביא שם בשם הראב״ד לחלק בין היתר שבת אצל סכנת נפשות ובין היתר שאר איסורים ור״ל דמה שמותר להחולה עצמו זה לא מיקרי כלל היתר רק מה שמותר לאחרים שיעשו בשבילו אף שבשביל עצמן הם מוזהרים ולכך שבת מיקרי הותרה מכללו ולא נבלה דנבלה ההיתר הוא רק להחולה עצמו וגם שם בשבת הותר גם מכשירי הדברים ובשאר דברים לא הותר רק עצם הדבר וזהו מה דמבואר ביומא דף פ״א דעינוי לא הותר מכללו ר״ל ג״כ כן דהא לפי שיטת רבינו בהל׳ עבודת יוהכ״פ פ״ג ה״ז משמע דלגבי המוליך את השעיר א״צ שיהא מסוכן לעינוי ועיין בתו״י יומא דף ס״ז ע״א אך י״ל דר״ל אם על ידי ההליכה יהא מסוכן ועיין מו״ק דף ט׳ ע״א דר״ל דעינוי נדחה מפני מקדש וגם לפי שיטת הראשונים דה׳ עינויים הוה מה״ת א״כ משכחת לה רחיצה שהותרה במקדש וזה אין לומר דהוה כמו טבילת ב״ק עיין יומא דף פ״ח ע״א בתוס׳ דלא מיקרי כלל רחיצה דזה לא שייך רק בדבר דע״י סיבה נעשה זה כמו טבילת מצוה וכדומה אבל כאן כיון דעיקר הדין הוא על יום הכפורים ולא סיבה לא שייך זה ובזה א״ש מ״ש התוס׳ סנהדרין דף ד׳ ע״ב ד״ה דרך בישול מהך דאיסור חל על איסור ועיין בכורות דף ו׳ ע״ב דזה לא שייך רק למסקנא דאיסור אחר הוא רק ע״י סיבה אז שפיר אמרינן איסור חל על איסור אבל היכא דא״א לאיסור זה שיהא נעשה בלתי איסור אחר לא שייך זה כלל שיחול הדבר ע״י פעולתו ולא דמי למש״כ התוס׳ חולין דף צ׳ ע״א גבי גיד הנשה בד״ה אלמא דחל על אבר מן החי וע״ש בתוס׳ ד״ה קדשים דע״כ צריך לחול מחיים ולא הוה כמו טריפה די״ל דלא חל רק לאחר שחיטה ע״ש דף ק״ג ותוס׳ שם דף ל״ז ע״ב ד״ה ומה בסה״ד ע״ש ויהיה נ״מ אם תלש ג״ה מחיים ואכל אם נימא דיש בגידין בנותן טעם ואם יש עליו שם אבר לשיטת רבינו בהל׳ מאא״ס אם חייב שנים אך שם זה חל ממילא לא ע״י פעולה משא״כ הכא ובזה א״ש גם כן מ״ש התוס׳ גיטין דף ל״ח ע״א ד״ה כל דהיכא דאינו יכול להשתעבד אינו עובר על עשה ואם כן נימא הכי גם גבי חציו עבד וחציו בן חורין אך זה לא שייך רק היכא דנעשה ממילא על ידי סיבה דהדין שמצוה לקיים דברי המת הוא דין כללי וממילא חל גם על זה משא״כ כאן ועיין מש״כ רש״י ברכות דף כ׳ ע״א גבי טומאה וכן הוה הדין בהך דמנחות דף ה׳ ע״ב שכן מצותו בכך ובכריתות דף י״ד ע״א גבי יום הכפורים ובזה א״ש גם כן מה דבשבת דף קל״א ע״א לא חשיב לר״א לחה״פ ועי׳ פסחים דף ע״ז ע״א בתוס׳ ד״ה שכן ועיין פסחים דף מ״ז ע״א ומנחות דף מ״ז ודף ע״ב היכי סבירא ליה לר״א אם תנור מקדש אך שם רק גבי שתי הלחם ורש״י בשבת שם נקט אפיה ותוס׳ מנחות דף מ״ו ע״א ד״ה ואיזה אך י״ל דנ״מ לשתי הלחם הבאות בפ״ע מן הבאות עם הזבח דאז לא קדשי כעין מ״ש התוס׳ שם ועיין מעילה דף ח׳ ע״א ושם י״ל דקאי אבאים בפ״ע וגם דלשיטת ר״א בשבת דף כ׳ בתוס׳ ד״ה איבעי לענין שבת תכף הוה אפיה והלחם עדיין לא קדוש ועי׳ תוס׳ מנחות דף נ״ז ע״ב ודף ע״ח ע״ב ד״ה פירסה. אך לר״א קשה דהוא לא בעי מכשירין שא״א ועיין תוס׳ חגיגה דף כ״ו ע״ב דהפת הי׳ נשאר בתנור ועיין בתו״כ פרשת אמור דרק לחה״פ הי׳ מעשיהם בפנים ולא ב׳ הלחם והטעם משום דשם בעי שיהא במקום זריזין מחמת חימוץ כמבואר פסחים דף ל״ו וגם משום דקדוש לאלתר משא״כ בב׳ הלחם דבעי כבשים. אך באמת לר״א כיון דעיקר הדין של לחה״פ הוא רק בשבת לא הוצרך על זה להשמיענו ועיין שבת דף קל״א ע״ב דלא מצריך שם קרא לר״א על שופר ביובל משום יוהכ״פ ועיין ר״ה דף ל׳ ע״א ע״ש גם י״ל להיפך דגבי לחה״פ גם ר״א מודה דלא דחי שבת אפיה כיון דא״א שיהי׳ זה הזמן דלעולם הוא בשבת וכמש״כ ולא דמי לב׳ הלחם לגבי יו״ט ובאמת למה לא חשיב בשבת שם לר״א ב׳ הלחם בעצרת לענין יו״ט אך באמת נ״ל דהנה בפסחים דף מ״ז ילפינן דאין אפיית ב׳ הלחם דוחה יו״ט משום הך דקרא דלכם ומהך קרא ג״כ ממעטינן במגילה דף ז׳ ע״ב מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעיו״ט ומרבינן מכשירין שא״א וגבי גבוה זה הוה גם כן רק בגדר מכשירין עיין בתוס׳ פסחים דף מ״ז ע״א וביצה דף כ״ז ע״ב דזה הוה פעולה שאינו בעצם הדבר כיון דמשלחן גבוה קזכו והפעולות הוא רק בגדר דין ולא מחמת תיקון האוכל ועיין חולין דף פ׳ ע״ב דשחיטת קדשים נקראת שחיטה שאינה ראויה דבעי זריקה ור״ל גם כן דהשחיטה הוה בגדר עבודה לא בגדר סילוק האיסור ולכך לא הוה רק כמו מכשירין ועיין שבת דף קל״ז ע״ב ושם בתוס׳ דף צ״ה ע״א ד״ה והרודה דר״א סבירא ליה דמכשירין דוחה יו״ט מכל מקום דלא כתוס׳ פסחים דף ס״ח ע״ב ובירושלמי שם ולכך יסבור דמותר לאפות בהל״ח ביו״ט. וע״כ משום מש״כ לעיל דהותר מכללו לא מיקרי זה משא״כ גבי מילה וחולה דגם אחרים דוחים שבת וזה ר״ל הך דפסחים דף ע״ב שניתנו לדחות אצל תינוקת ע״ש ועיין ירושלמי שבת פרק שמונה שרצים מה דמביא שם ראי׳ דאין מתרפאין מגילוי עריות מהך תו״כ פרשת ויקרא דהותר מכלל שבת ולא הותר מכלל נערה המאורסה ולפי מש״כ אין זה ראי׳ דעצם הדבר לא מיקרי הותר ועיין בפי׳ הראב״ד בתו״כ שם ומ״ש הרמב״ן במלחמות בסנהדרין פ״ח ועיין בחולין דף קט״ו ע״ב בתוס׳ ד״ה כלאי ודף ק״כ ע״א בד״ה חלב ע״ש וביבמות דף ע״ה ע״א דאמר שם דיולדת הותרה מכללה ע״ש ברש״י גם י״ל דר״ל כגון יוצא דופן דאין עלי׳ דין יולדת. לכן סבירא ליה לרבינו דרק זה מיקרי הותרה מכללה מה שיכול לקוצרם אף שיש עדיין איסור חדש וא״כ לפי״ז בהני דהשרישו אחר העומר הבא דכ״כ דבהם אין איסור קצירה כלל וכן בשביעית דאסור לקצור כדרך הקוצרים אף הני דהביאו שליש בששית לא שייך זה ההיתר ובזה א״ש ג״כ דברי רבינו בהל׳ תמידין ומוספין פ״ז הלכה כ׳ גבי תבואה שהיתה בקרקע כו׳ וחנטה עליה קודם שתי הלחם כו׳ ונקט הורצה והוא תמוה חדא דבתבואה הא אסור משום חדש לפני העומר וגם קודם לשתי הלחם הא בלא זה אם הביא כשר ומה שייך על זה לשון הורצה אך נ״ל דשם ר״ל כמו הך דרשב״פ במנחות דף ס״ט ע״ב גבי שיבולת שהביאה שליש לפני העומר ואף דשם פסק רבינו לחומרא זה רק בהביא שליש אבל אם נגמר כולו רק שהוסיפו על זה ליכא איסור חדש בודאי לאכילה רק מכל מקום לגבוה י״ל דאף דיעבד אסור קודם לשתי הלחם הנתוסף דלא הותרה מכללו ולא דמי לנסכים וכמש״כ והוה כמו מנחת חוץ לארץ קודם לעומר ולכך כתב רבינו דהורצה מחמת ספק וא״ש. והנה אם נימא דגם מנחות של חו״ל לא יביא קודם לשתי הלחם זה יהי׳ תליא גם כן אם יש שם שדה וקרקע על חו״ל ובאמת נ״ל דאף למ״ד במנחות דף פ״ד דעומר בא מחוץ לארץ מ״מ שתי הלחם לענין שיתיר אח״כ להביא מנחה חדשה לא דהך דין לא שייך כלל בחו״ל ואינו מתיר ועיין מנחות דף ע״ז ע״ב דאמרינן דאינו בא מחו״ל ושם דף ס״ט ע״ב גבי חטים שירדו בעבים ודף נ״ט ע״א ודף מ״ה ע״ב בתוס׳. עכ״פ י״ל דחו״ל אינו בכלל שדה ועיין סוטה דף מ״ה ע״א דאמר שם דר״י לא ס״ל כאן דרשה דשדך וגם הא זה הוה כמו עפו עומרים לשדה חברו דכעת הוא שדה אחר וצ״ל דס״ל לר״י דכמו דאמרינן בירוש׳ פ״ב דחלה גבי כניסתן לארץ דלמפרע נתתיו ה״נ לגבי גר שנתגייר יסבור ר״י דהוה כמו למפרע נעשית א״י כיון דלא יצא מרשותו ונ״מ לגוי שקצר שדהו ומכר שדהו והפירות לישראל י״ל דפטור מן השכחה של עומרים גם לר״י וכן משמע מלשון הספרי פ׳ תצא פסקא רפ״ב ועיין בר״ש פ״ד מ״ה גבי הקדש לר״י ע״ש ובאמת גבי ישראל כה״ג אם לקח פירות קצורים והשדה אם חייב בשכחת העומרים והנה בהך דפ״ה מ״ה הובא בדברי רבינו לקמן בפ״ו הט״ו שם רק לקח התבואה הנקצרת בלבד ולא השדה ובאמת שם בהך דין דהמקבל שדה אם ר״ל שרק אסור בהלקט שכחה שנותן בעבור השליש שלו ומשום דהוה כמו הקוצר מקצת שדהו ומכר את שדהו עם הקמה שיש שם והעומרים נשאר אצלו שאסור בהמתנות עניים שמניח הלוקח על חלק שלו וכמבואר בירוש׳ שם ספ״א וספ״ב ואם אמר שליש מה שאתה קוצר הוה כמו הלוקח העומרים שמותר ליקח פיאה מה שנותן עבור העומרים שלו אך א״כ למה לא פשט זה בירוש׳ מהך משנה אך באמת י״ל דגבי המקבל לשליש וכן לגבי אריס כיון דהשדה משתעבד לו עיין ב״מ דף ע״ג ודף ק״ו ע״ב גבי שדה שלקתה בעומריה ושם דף ק׳ ע״ב ודף ל״א ע״א וב״ב דף ס״ט ע״א די״ל דזה הוה כמו שיש לו חלק בהשדה גם לאחר קצירה ואסור בכל ועיין בהך מחלוקת בחלה ספ״ד גבי ישראל שהי׳ אריסין כו׳ ומעשרות פ״ה וגיטין דף מ״ג ע״ב וכ״כ בזה. ובאמת זה תליא בפלוגתא דרש״י ותוס׳ ב״מ דף י״ב ע״א ד״ה ואבוה אם משום שיש לו חלק בשדה או משום דהמתנות עניים נתנות על הקמה שלו וא״כ גם בהמתנות עניים של החלק בעה״ב ג״כ אסור ועיין בהירוש׳ כאן פ״ה ה״ה דאם מכר לו קמה האיסור הוא משום קצירך ונ״מ כך דהנה מוכח בתוספ׳ כאן פ״ג דאף למ״ד דלא ילקט בנו אחריו זה רק בשיש לו חלק בשדה אבל גבי אריס ומקבל קמה לקצור בנו מותר ללקוט אחריו והטעם כך דאף דקי״ל דלית לי׳ זכיה לנפשו זה רק בדבר שהאב יכול לזכות בו אבל בדבר שאין האב יכול לזכות בו לא שייך זה ועיין בקדושין דף כ״ג ע״ב ע״מ שאין לרבך ובירוש׳ שם אך זה רק בדבר שהאיסור הוא רק על הזכיה אבל הך דלהזהיר את העני על שלו האיסור גם על הלקיטה ועיין בר״ש כאן פ״ד מ״ט. ובהך דב״מ דף צ״ב ע״ב איסורא לא זכה לו רחמנא ושם דף צ״ו ע״ב ובזה א״ש לשיטת רש״י דמו״ק דף י״א ע״ב דאבל אם הוא משועבד קודם אבלותו היכא דאינו יכול לחזור בו מותר לעשות מלאכה ואמאי הא מבואר במס׳ שמחות דאם האשה אבלה אסורה לעשות מלאכה לבעלה ולמאן דפליג על ר״ה וס״ל דאינה יכולה לומר איני ניזונת כו׳ וע״כ משום כיון דזה תקנת חכמים איסורא לא זכו לו ואינה משועבדת לו אז. ועיין בהך דיבמות דף ס״ו ע״ב בהך דאיצטלא דזה הוה ג״כ בגדר הקדש ובתוס׳ ב״ק דף צ׳ ע״א. וא״כ לפי״ז אם קצר מקצת שדהו ומכר את שדהו יכול הבן של מוכר ללקוט מה ששייך להעומרים לכ״ע. והנה גבי בכורים מבואר בדברי רבינו פ״ב מהל׳ בכורים הי״ד דהלוקח פירות תלושים עם הקרקע צריך להביא בכורים ועיין תוס׳ גיטין דף מ״ז ע״ב דמבואר שם דאינו קורא ע״ש בד״ה מתה וכמש״כ הרשב״ם ב״ב דף קל״ו ע״ב ד״ה מביא וכמו גבי שליח דמן האדמה אשר נתת לי לא מצי אמר וזהו ג״כ כונת הגמ׳ ב״ב דף פ״א ע״א גבי הך דר״מ הי׳ מחייב אף בלוקח פירות מן השוק ע״ש ור״ל ואח״כ קנה הקרקע והאי דנקט שם מדקתני משנה יתירא ר״ל משום דזה מבואר שני פעמים בפ״א דבכורים במ״ו ובמי״א ומה דמקשה שם הוא משום דמסיים שלא קנה קרקע אך זה רק לקריאה אבל להביא ודאי צריך וגם יש לחלק בין אם קנה הפירות עם הקרקע בב״א בין אם קנה זא״ז דהוה גדר דיחוי דכבר נדחו מעת שקנה הפירות וזהו דדייק שם התוס׳ בגיטין ואח״כ קנה קרקע והנה גבי נכרי פליגי בזה רבינו והר״א ז״ל בפ״ב מהל׳ בכורים הט״ו אם לקח ממנו אם בכרו ברשות הגוי ומשמע שם דאף בתלוש כן ולקמן אבאר זה. וגבי שכחה נ״ל דזה ר״ל ריה״ג בספרי פ׳ תצא שם במה שאמר מכלל שנאמר כו׳ ור״ל דאף אם מכר ישראל לישראל פירות תלושים עם הקרקע פטור משכחת עומרים כיון שאין לו קציר. אבל זה ודאי גם ר״י מודה דאם לקח מן הגוי פירות תלושים עם הקרקע פטור משכחת עומרים ולא מחייב רק בגר וכמש״כ גם י״ל דר״י לא מחייב רק בישראל שמסר שדהו לגוי וקצרן הגוי ואח״כ נתגייר ועיין לקמן פ״ה הכ״ה בדברי רבינו גבי עוללות ולקמן אבאר זה. ובהך דנגעים פי״ב מ״א גבי הלוקח בתים מן הגוי דמשמע דאם נולד בו נגע קודם שלקח הבית יש עליו שם נגע אח״כ ע״ש וכן גבי בגד בפי״א מ״א ע״ש בר״ש וברש״י הוריות דף י׳ ע״א דכ׳ שם דגם נגעי בתים נתמעט אם נולד הנגע לפני הדבור רק לאחר הדבור ולכאורה קשה הא הוה קודם ביאה לארץ וגם קודם ירושה וישיבה דלא מטמא בנגעים כמבואר ביומא דף י״ב ע״א ולא שייך בזה חילוק הר״ש גבי בגד דהא גבי בית הפטור הוה מחמת גוף הבית שאין עליו שם א״י וראי׳ לזה דהא פסק רבינו שם בהל׳ טו״צ פי״ד הי״ג דבית שמקצתו של גוי ומקצתו של ישראל אין בה טומאת נגעים ומשמע אף בצד של ישראל וע״כ משום דפקע מהגוף לא מחמת רשות הגוי אך י״ל דכיון דבעי בבית ד׳ כתלים כמבואר נזיר דף ח׳ ע״ב וכ״מ ולכך צידו אחד של גוי הוה כמו חסר שני הכתלים ואין עליו שם קיר קירות ועיין תוס׳ מנחות דף ל״ח ע״א גבי תכלת ולבן דאף דלא יצא ידי תכלת מ״מ שפיר מהני לענין שיוצא בהלבן ושם דף ט״ו ע״א גבי פיגול לאכול ממנה מלחמה ע״ש ובזה א״ש מה דמבואר בירוש׳ פ״ב דמכות ובתוספ׳ דהפרישו לשעה גמלא לערי מקלט דמבואר בערכין דף ל״ב ע״א דהיתה מוקפת חומה וא״כ א״א שתהי׳ עיר מקלט כמבואר שם דף ל״ג ע״ב וצ״ל דלענין זה עכ״פ מהני ההפרשה כשיהא ששה ויכשרו ע״י זה הני דבעבר הירדן וכעין דאמרינן בסוכה דף י״ט גבי אויר סוכה וטיט הנרוק ועיין בדברי רבינו בהל׳ תרומות פ״א ה״ב למה חלק יהושע את הארץ עד שלא כבשה ואמר שם כדי שלא יהא כיבוש יחיד ואף דעדיין לא נכבש הכל כמבואר בירוש׳ שביעית פ״ו ה״א דכ״ז שלא קנו כולה לא נתחייבו מ״מ מהני החילוק אף קודם הכיבוש להני מה שכבשו תחילה. אך כאן גבי מנוגע לא ס״ל כן ויהי׳ לפי״ז נ״מ לגבי בגד של שותפות של גוי וישראל שפיר מטמא בנגעים ולא דמי לשל גמלים ושל רחלים כמבואר בפי״א דגבי מחצה על מחצה הוה מחלוקת דר״ש ורבנן אך שם מיירי שטוה החוטים מצמר גמלים וצמר רחלים וכ״כ בזה לעיל בהל׳ כלאים די״ל דהטעם דר״ש דמטהר משום דספק נגעים להקל אבל אם הוה חציו של גוי וחציו של ישראל מטמא בנגעים משא״כ בבתים וכמש״כ כאן גבי פיאה בשותפות עכו״ם ובזה א״ש ג״כ מ״ש התוס׳ חולין דף קל״ו ע״א ד״ה ביתך דהא בעי קרא למעט שותפות עכו״ם גבי מזוזה ועיין רש״י יומא דף י״א ע״א ד״ה אבולא דרק אם היו רוב ישראל חייב והטעם משום דכיון דבעי ב׳ מזוזות הוה כמו שחסר מזוזה אחת עיין מנחות דף ל״ד ולכך לא צריך קרא על זה ועיין בכורות דף ג׳ ע״א ולימא לו שקול אזנך כו׳ וחולין דף קל״ה ע״ב דערב לאו בר חיובא ושם בעי קרא ועיין בכורות דף ט׳ ע״ב דמ״מ אין בו קדושת הגוף גם לר״י ותמורה דף י״א ע״ב ע״ש. אך י״ל דברי רש״י בהוריות הנ״ל דהא דנתמעט בתים של חו״ל ושל א״י עד שלא חלקו זה רק משנכנסו לארץ אבל קודם לזה לא וכעין זה ס״ל להתוס׳ מנחות דף מ״ה ע״ב ד״ה קרבו לחד תירוצא דבמדבר היו יכולים להקריב עומר ושתי הלחם אף דאח״כ נתמעט חו״ל עיין מנחות דף פ״ד ע״א דאדרבא למ״ד דעומר בא מחו״ל צ״ל דלא נצטוו רק לאחר כניסתם לארץ וברש״י קדושין דף ל״ח ע״א גבי שלש מצות ובר״ש פ״ב דחלה וכ״כ בזה ויהי׳ נ״מ לגבי בית של גר תושב אם מטמא בנגעים דגבי בגד מטמא כמש״כ הר״ש ז״ל בפי״א דנגעים ועיין תוס׳ יבמות דף ס״א מה דהקשה שם גבי אדם מחירם דקרו לו אדם ועיין תוס׳ ע״ז דף כ׳ וביבמות דף כ״ג דהוה ג״ת ועיין רש״י סנהדרין דף ע״ה ע״א גבי עמיתך ובירוש׳ פ״ח דיבמות גבי אונאה וב״מ דף קי״א ע״ב ובמש״כ רבינו בפ״ד מהל׳ שקלים דאין מקבלין ממנו נדבה לבנין הבית ולענין בתים מנוגעים מאי אם נימא דהבתים נפקעים מתורת א״י ה״ה גבי ג״ת כן וכן יהי׳ נ״מ גבי מתנות עניים עיין לעיל פ״א ה״ט דרק גר צדק ומ״מ אם ליקטן גר תושב י״ל דלא פקע מהם דין לקט שכחה ופיאה לענין מעשרות וכמו גבי נכרי בגיטין דף מ״ז ע״א ועיין מ״ש רבינו בהל׳ מלכים פ״י הי״ב וב״ק דף קי״ג ובירוש׳ פ״א דמו״ק דהי׳ מקום קבורה לג״ת אף דלגוי אין נותנין קבורה בא״י כמבואר בירוש׳ פ״א דע״ז לא תתן להם חניה בארץ ולגרים איתרבי מקרא דיש להם קבורה כמבואר בספרי פ׳ בהעלותך פסקא ע״ח וכן הוא מוזהר על חתנות עם נכרי ועיין יבמות דף ק׳ ע״ב לא תנסוב נכרית כו׳ וע״ז דף ל״ו ע״ב וסוטה דף י׳ ע״א גיורת אני ע״ש. ובזה יש ליישב דברי התוספ׳ פ״ד דפיאה דעניי גוים אין מאמינים להם וכ״כ בזה דמאי נ״מ אם מאמינים להם הא אם לקטו הם חייבים במעשרות אך י״ל דמיירי בג״ת וכמש״כ. ובאמת לפי מש״כ בהל׳ מאא״ס פי״א ה״ה במה דמבואר בתוספ׳ דזבים דגם ג״ת דינו כעכו״ם לענין גזרה ואם ר״ל אף בסתם או רק אם ראו ויהי׳ נ״מ אף למה דק״ל בנדה דף ל״ד דקריו של עכו״ם לא גזרו עליו י״ל דזה רק מחמת טומאת ש״ז אבל אם נימא כמ״ד דש״ז הוה בגדר מעיין עיין ב״ק דף כ״ה ע״א למ״ד מק״ו וגם אליבא דר״י דאמר משום ציחצוחי י״ל דזה טעם דלכך הוה מעיין ודלא כהך מ״ד דנזיר דף ס״ו ע״א ועיין רש״י נדה דף מ״ו ע״א דמוכח דס״ל דהוה מעיין ויהי׳ ג״כ נ״מ לש״ז של מצורע אם מטמא במשא כמו ראי׳ ראשונה דנדה דף ל״ד ע״ב ועיין כריתות דף ח׳ ע״א דהוה רק כמו ש״ז וכן נ״מ לזב או מצורע פחות מבן ט׳ וראה קרי אם עכ״פ טמא משום מעיין ועיין ב״ק דף כ״ה ע״א מה דמקשה שם אי במגע הא לא גרע מקרי דעלמא ואמאי לא משני דנ״מ לפחות מבן ט׳ אך י״ל דזה ג״כ י״ל דיו לבא מן הדין כו׳ ועיין תוס׳ נדה דף נ״ה ע״ב ד״ה כי איצטריך ועיין בהך מחלוקת דמכשירין פ״ו מ״ו אם ש״ז מכשיר ומ״ש רבינו בהל׳ מטמא מו״מ פ״א הי״ד דמטמא משום ציחצוח גם במי רגלים הוא ג״כ טעם למעיין וכעין הך דנדה דף נ״ה ע״ב גבי מי האף לרב ע״ש ובתוספ׳ פ״ג דזבים דאמר שם טעם ש״ז משום מ״ר וכ״כ בזה בח״א בהל׳ אס״ב ועיין נדה דף י״ט ע״ב מה דפליגי ר״מ ורבנן אם דם ירוק מכשיר ור״ל כך דהנה עיין נדה דף ט״ז ודף כ״ב ודף מ״א ע״ב ודף ס״ו ע״א ודף ע״א ע״א גבי מקור מקומו טמא והנה רבינו ס״ל בהל׳ אס״ב פ״ה ה״ו ופ״ח הי״ד ובפ׳ י׳ ה״ה ובהל׳ מטמא מו״מ דמקור מקומו טמא רק בדם הבא ממקור אבל דם שאינו מן המקור אינו מטמא כלל והטעם דכיון דקיי״ל דמקור מקומו טמא הוה כמו לדידן דפסקינן כב״ה דדם טהרה של מצורעת טמא ור״ל דמי שהוא טמא כל הדמים שיש עליו שם דם הוא טמא כמו מעיין עיין תוס׳ נדה דף ל״ד ע״ב ד״ה אם ויהי׳ נ״מ ג״כ לדם קושי אם הוא מטמא כמו דם טהרה עיין תוס׳ נדה דף ל״ז ע״א ד״ה דבר. וה״ה גבי מקור כיון דהוא טמא כל הדם שיוצא ממנו הוא טמא רק מה שאינו בגדר דם אינו טמא וזהו דר״ל נדה דף ל״ב ע״ב למעט אשה מלובן ע״ש בתוס׳ ולמה לן קרא אך ר״ל דלא הוה גם גדר מעיין וכן ירוק לדידן והך מקור שהזיע לא ר״ל כפי׳ רש״י דהיינו דם לבן רק דר״ל שלא ראתה רק הזיע אבל הי׳ עליו מראית דם דאז הוה כמו מעיין של המקור וכמו בלא הרגשה ואז אינו מטמא רק לח וכמו דם טהרה של מצורעת וכן דם טוהר של יולדת שלא טבלה ומש״כ רש״י במשנה דף ל״ד דזה רק מדרבנן זה רק לב״ש אבל לב״ה הוה מה״ת עיין ברש״י דף ל״ה ע״ב ד״ה אמאי ובפיהמ״ש לרבינו אבל דם הירוק ס״ל לרבינו דאינו בא מן המקור אך דם הירוק של זבה או של מצורעת י״ל דיש עליו שם משקין טמאין ושפיר מכשיר אף לדידן כמ״ש רבינו בהל׳ טומאת אוכלים פ״י ה״ה ועיין תוס׳ כריתות דף י״ג ובדברי רבינו פט״ו בהל׳ טומאת אוכלים ה״ח ובמס׳ טבול יום ספ״ג דהוה מחלוקת גבי טבול יום ע״ש ועיין בירוש׳ נדה פ״ב ה״ה וט״ס שם ובמה דפליגי בפ״ו דמכשירין מ״ז גבי דם הנפל אם הוא מכשיר וטמא וזהו כונת הירוש׳ נזיר פ״ז ה״ב גבי נפלים אם יש להם רקב דאמר שם מ״ד דמם מטמא ברביעית ור״ל הנך דמכשירין ועיין תוס׳ נדה דף כ״ז ע״א דאין עליו שם מת ולקמן אבאר זה. עכ״פ י״ל דעל ש״ז אם אין בו טומאת עצמו מ״מ יש עליו דין מעיין אך אז רק אם ראה ולא סתם וזה יהי׳ הדין גבי ג״ת דמחמת ע״ז אין עליו עיין ע״ז דף ל״ו ע״ב ומחמת חתנות שפיר גזרינן וכ״כ בזה בהל׳ מא״ס. ובאמת י״ל דגבי בתים של גוי בנגעים כיון דקי״ל בעירובין דף ס״ב ובירוש׳ שם דדירת של נכרי הרי היא כדיר של בהמה ולאו שמיה דירה כלל וא״כ הוה כמו קירות האבוס דאינו מטמא בנגעים כמבואר בפי״ב דנגעים מ״ד וא״כ לא שייך לומר בזה דהוה פטור בגוף הדבר משום דהוה חו״ל. משום דאין זה נכלל בכלל בית כלל ולא שייך על זה הפטור ולכך אח״כ שקנה ישראל יראה כבתחילה ובאמת קשה למה נקטה המשנה בנגעים רק בלוקח אמאי לא נקט כה״ג גבי גר שנתגייר וכמו כאן גבי מתנות עניים וצ״ל דלגבי הגר הוה קודם הדבור וגם גבי נגעי בתים ובגדים כן ולא מטמא כלל משא״כ כאן גבי מתנות עניים דלא נתמעטה:
[השמטה לדף ל״ז ע״ד. במ״ש שם לענין קרי. ועי׳ רש״י יומא דף י״ח ע״א דאמר שם דקרי וזוב אינם באים ממקום אחד ובאמת לכאורה ראי׳ לזה דאל״כ איך משכחת הך דין דנדה דף מ״ג הובא בדברי רבינו פ״ה מהל׳ אהט״ו ה״ד גבי אם ראה בלא קישוי דאינה מטמאה משום ש״ז הא הוה עכ״פ כמו זיבה בראי׳ ראשונה דמטמא במגע וגם באונס ועי׳ בנדה דף ל״ד ע״ב זיבה דומה כו׳ ולשיטת רש״י א״ש אך אם נימא כדמוכח מדברי רבינו בהל׳ מחוסרי כפרה פ״ב ה״ג דהך דנזיר דף ס״ו דרואה קרי אין זיבה שלו מטמא כלל והוה גזיה״כ ולא כשיטת הר״ש ז״ל א״ש די״ל דנ״מ כה״ג. גם י״ל דנ״מ לכמה זמן טומאתה עי׳ מ״ש רבינו בהל׳ אהט״ו פ״ה הי״ג וי״ד והך לאחר כמה ימים שכתב רבינו שם ר״ל ליציאתה וא״ש הגירסא שלנו ועי׳ בנזיר דף ס״ו במחלוקת דר״י ורבנן אם מעל״ע או רק יום טמאה ש״ז של זב ופי׳ הרא״ש במס׳ זבים פ״א מ״ב דר״ל מעל״ע משעת היציאה וזה ודאי אף אם נתייבשה דלחה מטמאה לעולם כמ״ש רבינו ועי׳ רש״י שבת דף פ״ו ע״ב ותוס׳ שם ד״ה אבל ובע״ז דף ס״ח ע״ב וסנהדרין דף צ״א ע״ב וברכות דף ס״א ע״א וזה יהי׳ נ״מ בין ש״ז לזוב וא״ש: ע״כ השמטה]
[השמטה במש״כ בח״ג וכאן דשי׳ רבינו בהל׳ מעה״ק ופסה״מ דבפסח בעי דוקא מפורש לשמו וגבי עקירה בטעות נהי דקי״ל דלא הוי עקירה מ״מ לא יצא ידי חובת פסח דלא עדיף מסתם.
ובזה מדויק לשון רבינו בהל׳ שגגות פ״ב הי״א גבי שחט את הפסח כו׳ כ׳ שם שהזבח כשר ושם בהי״ג כ׳ שהפסח כשר. משום דס״ל כמש״כ דבעקירה בטעות לא יצא ידי פסח רק הוי כמו שלמים וטעה בדבר מצוה ועשה מצוה ולכך פטור. וכן ס״ל לרש״י ז״ל במנחות דף ג׳ ע״ב דאף אם נימא דחטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשירה מ״מ לא עלתה ובמק״א אבאר זה: ע״כ השמטה] (י) אין שוכרין פועלים כו׳. כ״כ לעיל דרבינו דייק וקצרו כולה משום דס״ל דכאן ליכא חיוב רק בהקציר ולא בהקמה ונ״מ דאף דקי״ל דאין מפרישין מהקציר בזמן שיש קמה כמבואר בירוש׳ כאן פ״ב ה״ז וכאן שפיר יכול לקרות שם פיאה על הקציר וזה ר״ל הירוש׳ פ״ו דתרומות ה״ה דמשמע שם דלר״י משכחת פיאה שיהא עלי׳ זיקת תרומות ומעשרות עד שלא נתחייבה בפיאה וצ״ל כה״ג או להך דמבואר לקמן בהל׳ ט״ז גבי פירות של דלית ודקל אך זה תליא במה דבעי בירוש׳ שם אם גם הקריאת שם פיאה צריך להיות בתלוש או רק ההורדה ע״ש וכ״כ בזה לעיל וכן יהי׳ נ״מ למה דמבואר בירוש׳ רפ״א דכאן דשבולת הראשונה כיון שבקמה א״צ להניח עלי׳ פיאה כיון שהיא מחייבת בפיאה א״א שהיא גופה תהא חייבת ואף דבירוש׳ דע״ז פ״ד ה״א אמר שם גבי מרקוליס אם נתן האבן השלישי על שני אבנים הוה כאילו עשה ע״ז ועבד ע״ז ובא בב״א ועיין תוס׳ ב״ק דף ע״ז ע״א דגבי טומאה הוא עצמו מצטרף להאוכל ומטמא להאוכל אך י״ל דזה הוה כהך דאמרינן בירוש׳ ספ״ו דיומא הובא בתוס׳ זבחים דף ק״ה גבי אימורים של פרים הנשרפים אין מי חטאת מטמאין דבר ולחזור וליטמא ממנו ר״ל דמה דהם מטמאין הוא משום מעלה של מי חטאת וכשהם יטמאו את הדבר והדבר יטמא אותם יפול מהם המעלה ועיין תוס׳ זבחים דף צ״ג ע״א וכ״מ בזה וה״ה גבי פיאה נמי אם נימא דהשבולת שקצר יהי׳ עליו ג״כ חיוב פיאה וא״כ שוב לא יהי׳ עליו שם קצירך והוה כמו הקוצר ע״מ לאבד וא״כ ע״י זה יפקע ממנו המחייב וכעין דמבואר במנחות דף ק״א ע״א גבי עצים דלכך אין נפדים אפי׳ טמאים משום דעצים רק הקדושה גורמת הטומאה ויעשה הקדושה פעולה שעל ידי זה יוגרם שיתבטל הקדושה א״א והכי נמי כן. ולכך אמר בירושלמי שם דגם אם נותן פיאה מהקציר אז אין צריך ליתן על שבולת הראשונה אך כאן כיון דעיקר החיוב הוא רק על הקציר אז יש לומר דצריך ליתן גם על השבולת הראשונה וכן גבי הך דדלית ודקל כמש״כ. והנה עיין בתוספ׳ דמנחות פ״י דמבואר שם דקצירת חדש דאסור לפני העומר אם קצר לצורך אכילת גוי מותר חזינן דאין שם קצירה עליהם וא״כ לפי״ז אם קצר הישראל לצורך גוים אף בשדה שלו לא תתחייב בפיאה וא״כ צ״ל דהתוספ׳ דמבואר בפ״ב דכאן דגוי שמסר את שדהו לקצור חייב בפיאה היינו שהקצירה יהי׳ ג״כ לישראל אך י״ל לפי מה דמבואר בירוש׳ פ״א ה״ג דמרבינן מן ובקוצרכם דאף קציר של מצוה חייב בפיאה ולא הוה כמו גבי קצירת חדש דאימעט שם מצוה כמבואר מנחות דף ע״ב ה״נ לגבי קצירה לצורך גוים ובאמת אם נימא דקצירת העומר הוא גדר מתיר לקצור לא מחמת דבעינן ראשית קצירכם עיין בירוש׳ חלה פ״א גבי קצר ונטמא אם חזר היחיד לאיסורו ועיין שבת דף קל״א ע״א ומכות דף ח׳ ע״ב דזה גופה הוה מצוה ונ״מ אם היו כל השעורים קצורים אימתי ניתר קציר חטים אם נימא דהיא הלילה מתירה או אז רק הבאת העומר או עד אור היום ובזה יש לבאר דברי הגמ׳ מנחות דף ע׳ ע״ב ע״ש ברש״י ותוס׳ ד״ה מאי די״ל דמשכחת לה דאסור לקצור קודם עמוד השחר ואם נימא דהוא בגדר מתיר היך אפשר שיתיר דבר שהוא עצמו אינו בכלל האיסור כלל דקצירה שלו אין עליו שם איסור כלל כיון דהוא קציר מצוה וכמש״כ לעיל וצ״ל דמה שקוצר יותר מכשיעור זה אין עליו שם קציר מצוה ועיין במש״כ רבינו בפ״ז מהל׳ תמידין ומוספין הי״ד ואם לאו אסור לקוצרה כדרך שאסור לאוכלה עד שיבוא ונ״ל כך דר״ל לאפוקי ממה שכ׳ לעיל דתבואה שהשרישה אחר העומר דאסורה באכילה עד העומר הבא מ״מ לכתחילה בודאי אסור להביא ממנה עומר הבא דהוה מן הישן וכמבואר בירוש׳ דחלה פ״א סה״א והוה אמינא דמותר לקוצרה לפני העומר כמו בית השלחין וכמש״כ קמ״ל רבינו דאסור וי״ל דגרע טפי דרק ההבאה מתירה לקצור כמו אכילה ולא הקצירה דלא שייך בה כיון דאינה ראויה לעומר: (יא) בעה״ב כו׳ רוב הקציר כו׳. זה כונת רבינו שכ׳ רוב הקציר הוא משום הירוש׳ שהבאתי לעיל דגם מפיאת קציר פטורה השבולת הראשונה א״כ אינו יכול ליתן להם כל הקציר שיפטר מן המעשר ועיין תוס׳ נדרים דף ו׳ דס״ל דדי שהשבולת הראשונה לא יהי׳ בה ש״פ ועיין בדברי רבינו לקמן בפ״ד הכ״ב דגבי עוללות בעי הבציר שיעור ג׳ אשכלות ובאמת כ״כ דנראה דאין הפי׳ בירוש׳ שם כן רק דזה קאי לר״א דס״ל דאם אין בציר אין עוללות ועיין ב״מ דף ק׳ ע״ב גבי רביעית דהוה חשיבות ובעירובין דף כ״ט ע״א במחלוקת דר״ע ורבנן וכאן פ״ח דפיאה ה״ה וברשב״ם ב״ב דף ס״ג ע״א ע״ש אך מלשון רבינו כאן דכ׳ רוב הקציר משמע קצת דבעינן שיעור בהנשאר לו גם בפיאה ועיין תוס׳ שבועות דף כ״ז ע״ב גבי אכלה כולה דאם נשתייר פירורין הוה כמו שאכלה כולה כיון דדרך הוא כן ובירוש׳ שם רפ״ג מבואר להיפך ונ״מ ג״כ גבי נותר בקדשים דפירורין אין עליהם שם נותר כלל והך דמעילה דף י״ז ע״ב גבי חצי זית נותר שם י״ל דמיירי שנשתייר כזית ואכל ממנו חצי זית ועיין רש״י חולין דף קכ״ה ע״א ד״ה א״ה דכ׳ שם דאין נותר פחות מכזית רק לגבי פסח גם בפחות מכזית יש עליו שם אכילה כיון דשם יש מצות אכילת פסח לבד מצות אכילת קדשים ועיין רש״י פסחים דף צ״א ע״א דגרס שם דדי שכל החבורה של מאה יהיו יכולים לאכול כזית ור״ל אף דאין נימנים על מי שאינו יכול לאכול כזית זה רק בתחילת המנין משא״כ בנימנין אח״כ עמו אז די אם בין כולם יכולים לאכול כזית וכן נ״מ לנשים דרק בגדר טפילה לר״ש כמבואר שם דף צ״א ע״ב וכן נ״מ למה דמבואר שם דף פ״ט ע״ב גבי הממנה אחרים עמו בחלקו דהני אחרים א״צ שיהיו יכולים לאכול כל אחד כזית וזהו כונת רש״י שם דף ס׳ ע״א ד״ה שלא לאוכליו דמיירי שאין בו מנויין אחרים ע״ש בתוס׳ ור״ל לאפוקי כה״ג ועיין בירוש׳ פסחים פ״ח ה״ד בהך מחלוקת דר״ה ור״ז אם נימנה עליו מאה ואין בו כזית לכל אחד אם נתבטל כל המינוי או הני שיש בו להם שיעור אכילה כזית יוצאין בו ועיין בגמ׳ דילן דף ע״ח ע״ב נימנו עליו כו׳ ובתוספ׳ פסחים פ״ו דאף לאחר שחיטה אם נטמא מקצת הבשר צריך שישתייר כזית לכל אחד והנה התוס׳ שם דף פ׳ ע״ב ד״ה נזרק וכן רש״י שם דף ע״ט ע״א ד״ה כר״י כתבו דאף למ״ד דהציץ מרצה על אכילת לגבי פסח לא מהני זה אם נימא דאכילה מעכב דמ״מ הא אינו ראוי לאכול וכמו הך דשם דף פ״ח ע״ב בהני תרי לישני ע״ש בתוס׳ ד״ה קמי ושם דף צ״ח ע״ב ד״ה ופטורין ובירוש׳ שם דאמר דאתיא כר״נ דאמר דאכילה לא מעכבא אך רבינו לא ס״ל כן כמבואר בפ״ד בהל׳ ק״פ ה״ב ושם ספ״ג דנקט נשחט שלא למנויו ולא נקט נאכל כמו לשון הגמ׳ ור״ל אם כאן כיון דאין אנו יודעים מי הוא הראוי לאכילה הוה כמו שכולם אינם ראוים וגם יהי׳ נ״מ לשיטת רבינו דס״ל דגבי פסח וחטאת סתמא לא מהני כמבואר בסוף פ״ד מהל׳ מעה״ק וזהו שיטת רש״י עירובין דף ל״ז ע״א ע״ש בתוס׳ ד״ה לאיזה ועיין רש״י זבחים דף קט״ו ע״א דלא ס״ל כן. אך מ״מ יש נ״מ לפי מה דס״ל לרבינו בהלכות ק״פ פ״י ה״י דגידין אף דיש בהן מצות אכילה מ״מ לענין מינוי אין נימנין עליהם ומפרש כן הך דפסחים דף פ״ג ע״ב גבי כל הגידין בשר ר״ל לענין אכילה א״כ לפי״ז אם לאחר שחיטה נטמא הבשר ונשתיירו הגידין אם נימא דהציץ מרצה על אכילות שפיר יצא אם זרק הדם דלענין דין הרי הציץ מרצה ולענין שיהי׳ ראוי לאכילה הרי הגידין ראויין לאכילה ובהל׳ ק״פ אבאר בזה. וא״כ חזינן גבי פסח דאכילת כ״ש שמה אכילה ולכך ס״ל לרש״י פסחים דף פ״ה ע״א ד״ה מאי איכא כו׳ דאם הוציא בשר פסח אף פחות מכזית עובר בלאו ודלא כשיטת הירוש׳ שם דדוקא כזית ורבינו בפ״ט מהל׳ ק״פ ה״א וכה״ג ס״ל לרש״י גבי הקטרה בחוץ גבי לבונה דחייב אף בפחות מכזית עיין רש״י זבחים דף ק״ט ע״ב במשנה שם ד״ה וכולם ומנחות דף י״א ע״ב ד״ה פסול ועיין בתוס׳ זבחים דף ק״ז ע״ב ד״ה ר״י דבשחוטי חוץ משום מיעוטא דצריך להיות שלם כמבואר שם דף ק״ט ע״ב ותוס׳ שם דף ק״ח ע״ב ד״ה לא נחלקו ובהך דכריתות דף י״ד ע״א ע״ש ברש״י דאין עליו שם הקטרה ולכך רבינו ז״ל בפי״ט מהל׳ מעה״ק ה״ט כ׳ שם המיעוט משום קרא דאותו וזה נ״מ לגבי לבונה ואימורים אך שם מיירי אף אם יש בו כזית ולכך שם בהל׳ י׳ גבי אם עצם משלים נקט אבר כמו הך גירסא דמנחות דף כ״ג ולא כמבואר בזבחים דף ק״ז ע״ב משום דאבר יש עליו שם אף דאין עליו כזית בשר וכמו גבי אבר מן החי עיין חולין דף ק״ב ע״ב וגבי אבר מן המת לגבי טומאה עיין בדברי רבינו בהל׳ טומאת מת פ״ב ה״ד ונראה דזהו ג״כ כונת רבינו במש״כ בהל׳ מעה״ק פי״ט הי״א דהעלה אבר חסר פטור ע״ש בהשגות ונראה דר״ל דמיירי באבר שאין עליו כזית בשר דאם הוא שלם אז יש עליו שם אבר שלם ואם לאו צריך דוקא כזית בשר ועיין בדברי רבינו בהל׳ מאא״ס פ״ה ה״ג ובהל׳ טומאת מת פ״ב ופ״ג ופליגי שם הר״א ורבינו אם אבר מן המת שחסר ונשאר עליו כזית בשר מה שם יש עליו אם שם משום כזית מן המת או אבר מן המת ונ״מ לגבי מה דמבואר באהלות פי״ג ה״ה גבי למעט את הטפח דממין הטומאה אינו ממעט ונ״מ לענין זה מאיזה מין טומאה הוא. וכה״ג ס״ל בהל׳ ק״פ פ״י ה״ג דאם יש בו מוח א״צ כזית גבי שבירת עצם וס״ל דזה כונת הגמ׳ בפסחים דף פ״ה ע״א דשני שם רבינא בקולית ור״ל אף אם אין בו כזית מוח וכהך דחולין דף קכ״ה ע״א ע״ש. עכ״פ רש״י ס״ל דאף פחות מכזית היכא דחשוב יש עליו שם הקטרה ואכילה ועיין במש״כ רבינו בהל׳ פרה פ״ד הי״ב דגבי פוקעין רק כזית אם פקע צריך שיחזיר ולכתחלה אם חסר אפי׳ כ״ש פסול ובר״ש פ״ג דפרה מ״ט בשם ספרי מחלק שם דבשר אף כ״ש צריך להחזיר פוקעין ובעצם רק כזית. ועיין מנחות דף נ״ט ע״ב גבי נתן משהו שמן כו׳ דמדברי רש״י מבואר שם דלא רק שפסלה רק גם עובר על הלאו אך רבינו לא הביא זה בהל׳ מעה״ק פי״ב לגבי חיוב רק הביא זה בהל׳ פסוהמו״ק פי״א לגבי פסול ע״ש ומ״ש רבינו בהל׳ איסורי מזבח פ״ה ה״א וה״ב כתב ואסורים בכ״ש וכן שם בה״ב שם ר״ל לענין שהקטרת נפסלה ושוב אסור להקטירה משום פסול קרבן ונ״מ דרק על המזבח חייב ולא על הכבש כמו שאור ודבש ועיין בדברי רבינו בהל׳ פסוהמו״ק פי״א ה״י דגבי לבונה שחוקה פסולה רק מספק והטעם דהוה ספק אף דא״א ללוקטה משום דכ״כ דפירורין אין עליהם שם הקטרה כלל וכמבואר במנחות דף ט״ז ע״ב וכ״כ בזה י״ל דלא פסלה ג״כ והא דצריך גבי בשר וחלב דוקא כזית י״ל משום דפחות מזה לא הוה דרך בישול וכ״כ בזה. ועיין בירוש׳ פסחים פ״ז הי״א דהפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים דלא כמבואר במעילה דף י״ז ע״ב וכן מבואר בירוש׳ פ״ו דשם ה״ה דמשמע דגם הפירורין צריך לבער וזהו דדייק רבינו בפ״י מהל׳ ק״פ הי״א וצריך אדם להשתדל ע״ש ולכך מבואר בסוף פ״א דמס׳ פרה דלקרבן פסח צריך ליקח לכתחילה קטנים. וכ״כ בזה במ״א (דף) [דאף] דבעי שיכול לאכול כזית צלי מ״מ לא בעי בכדי א״פ כדמוכח בסוכה דף מ״ב ע״ב וא״כ חזינן דבמקום דהאכילה הוא המצוה לא שהמצוה לאכול גם כ״ש יש עליו שם ועיין מנחות דף כ״א ע״א וכן פסק רבינו בהל׳ איסורי מזבח פ״ה דמלח לקרבן די בכ״ש משום דהוה רק מכשיר הקרבן ובאמת נ״מ ג״כ במה דמבואר שם במנחות דף כ״א ע״ב דמלח שעל האבר מועלין בו ושעל הכבש ושעל המזבח אין מועלין בו ע״ש ברש״י דמשמע דהטעם משום דהוה כעצמות קדשים שפירשו כמבואר בזבחים דף פ״ו ובאמת הך מלח שעל הכבש י״ל להך דעירובין ק״ד ע״א דמבטל אותם והוה חולין וגם י״ל דכיון דתנאי ב״ד שיהיו נאותין בהם שוב אין מועלין כלל בהמלח וכעין הך דקדושין דף נ״ד ע״א גבי כתנות כהונה ומעילה דף י״א ונזיר דף כ״ד וכ״מ אך שעל האבר יש עליו שם קרבן כמבואר שם ברש״י וזהו ר״ל ג״כ הך דזבחים דף ק״ח גבי ראש יונה שאין בו כזית כו׳ א״כ נמצא דאף שהוא מכשיר מ״מ אח״כ נכלל בכלל הקרבן ונ״מ למה דקי״ל דמנחת העומר פסול מחו״ל כמבואר במנחות דף פ״ג ע״ב ומ״מ המלח שעלי׳ כשר אף מחו״ל כמבואר במנחות שם דף כ״א והנה זה ודאי נראה דאף דבזבחים דף ק״ח נשאר הדבר בספק אם חייב משום מוקטרי חוץ אם מלח משלים גבי מנחה חייב כיון דקי״ל דמלח מעכב כמש״כ רבינו בהל׳ איסורי מזבח פ״ה הי״ב והטעם הוא משום דהקטרת אימורים לא מעכב משא״כ בקומץ וכן מבואר בתוספתא פ״ו דקרבנות ובמשנה זבחים דף ס״ד ע״ב לא ספגו במלח כו׳ כה״ג אם המלח הוא מחו״ל אם משלים לכזית קומץ של עומר לחייב עליו משום דבאמת כך דהנה לכאורה קשה דבתו״כ פרשת ויקרא פ״ט פ׳ י״א מרבה מן והנותרת אף שלא הומלחה ובגמרא דילן במנחות דף כ׳ לא מייתי זה וע״ש דף ט׳ ע״ב ובמעילה דף ח׳ ע״ב דדריש לה לדרשה אחריתא אך נ״ל כך דודאי בלא מלח כלל פסול כמ״ש רבינו רק הך דמבואר בזבחים דף ק״ח דאי פריש מצוה לאסוקי דאז כבר בטל מעליו שם מכשיר ונעשה כמו עצם הקרבן י״ל דלא מעכב אף דמצוה לאסוקי וכמו בהך דזבחים דף פ״ו וחולין דף צ׳ ואין עליו שם קומץ חסר אך זה נ״ל דאם מלח קומץ של מנחת העומר עם מלח של חו״ל אז לאחר שפירש דשוב נעשה ההכשר אין עליו מצוה לאסוקי דשם מנחה אין עליו דהוא מחו״ל. וכן נ״ל דנ״מ במעלה עשן דגבי קטרת של כל השנה ובקטרת דיוהכ״פ עיין יומא דף נ״ג ע״א ובתו״י שם ודף ל״ח שם ועיין בירושלמי יומא פ״ג ה״ה דמעלה עשן הוה מכשיר דקטרת ע״ש ולכך די בכ״ש כמבואר בכריתות דף ו׳ ובדברי רבינו פ״ב מהל׳ כלי המקדש. והנה זה מבואר בכריתות דף ו׳ ע״ב ע״ש בתו״י דרק על העשי׳ בעי פרס אבל ההקטרה לאחר שעשו כשיעור די בכזית כמבואר זבחים דף ק״ט ע״ב ובדברי רבינו בסוף הל׳ ביאת מקדש ע״ש ובירושלמי פ״ג דיומא ונ״ל דגם במעלה עשן כן דרק בשעת עשיה צריך שיהיה שם מעלה עשן דהוה רק מכשיר אבל ביום הכפורים אז צריך מעלה עשן בגדר עצם לא בגדר מכשיר ואז צריך שיעור וגם י״ל דכיון דקי״ל דאז החפנים מקדשות אותו עיין יומא דף מ״ח ובתוס׳ שם ולא המכתשת דהוה מחלוקת אם הוה כלי שרת עיין שבועות דף י״א ובירושלמי רפ״ה דיומא לכך מעכב אז ובזה א״ש דברי הגמרא ביומא שם וגם גבי יוהכ״פ כיון דצריך להחזירה עוד הפעם למכתשת כמבואר בכריתות י״ל דהוה כעת שעת העשיה ולכך כתב רבינו בפ״ב מהל׳ כלי המקדש ה״ח דאם חסר נעשית קטרת זרה ומ״מ חייב מיתה ואף דלא מצינו חיוב מיתה על קטרת זרה וכן נ״מ אם יכול לעשות המכשיר מדבר אחר כמ״ש התוס׳ בכריתות דף ה׳ גבי יין קפריסין ע״ש. וכן נ״מ גבי מרור דבפסח ראשון אף דמיקרי גם מכשירי מצוה של פסח כמבואר בפסחים דף צ׳ מ״מ יש עליו שם מצוה בפ״ע ע״ש דף צ״א ע״ב ברש״י ד״ה לית לי׳ דגם נשים חייבות במרור וקדושין דף ל״ז ע״ב וכ״כ בזה בח״א ולכך בעי כזית כמבואר דף ל״ט ע״א ודף קי״ד ע״ב אבל גבי פסח שני שם רק בגדר מכשיר לפסח וא״צ כזית וזהו באמת כונת המכילתא הובא בדברי רבינו בס׳ המצות מ״ע נ״ו דאמר שם שאם אין להם פסח אין יוצאין במצה ומרור ר״ל שצריכים לעשות פסח שני ולאכול עמו מצה ומרור ולא די להם במה שאכלו מצה ומרור ביו״ט ראשון ומשום דהם בגדר מכשירין וכמש״כ ולקמן בהלכה ק״פ אאריך בזה. עכ״פ חזינן דמכשיר די בכ״ש ולכך ס״ל להתוס׳ בנדרים שם דגבי קצירת שבולת דדי בכ״ש אף בפחות מפרוטה ועיין במש״כ הראב״ד ז״ל בפירושו למסכת עדיות פ״ד מ״ג גבי הך דכל עומרי השדה כו׳ דטעם דב״ש דצריך ליטול חלק ממנו והחלק יהא בשורה מוכח דסבירא ליה דמה שצריך שישאר יהיה ג״כ שיעור ואם לאו הכי אין עליו שם חלק ועיין ערכין דף כ״ח ע״א גבי אם די בשיור מקצת וב״ב דף קמ״ט ע״ב גבי שיור קרקע כ״ש ע״ש. והנה רבינו דייק כאן וכ׳ בעה״ב שקצר וזה ר״ל כמש״כ לעיל דאם פועלים עכו״ם קצרו אז החיוב רק בקציר וא״כ יכול ליתן כל הקציר:
שם ומעשר ונותן לו כו׳. כ״כ בזה לעיל דרש״י ב״ק דף צ״ד ס״ל דהמעשר הוא רק מדרבנן כמו לקט שכחה ופיאה שעשאן גורן אך באמת נ״מ בין היכא שקרא שם פיאה וכילה דאז חיוב מעשר רק מדרבנן ומחמת דכאן שינוי לא קני כמבואר בב״ק שם ובין היכא דלא קרא שם פיאה עדיין דאז חייב במעשר מה״ת וזה מיירי בהך דתמורה דף ו׳ ע״א וכמבואר בירושלמי דפיאה פ״ד ה״א דזה הוה שני לאוין ומה דנקט במשנה פ״א מ״ו לעולם הוא נותן משמע דמיירי שכילה עד שלא קרא שם ואז החיוב מעשר מן התורה ובאמת לפי הנראה דאף דקי״ל בהלכה י״ד לקמן דכ״ז שאין הבעה״ב קורא שם פיאה אסור לעניים ליקח אותה זה רק במחובר אבל לאחר שקצר אז יכולים העניים ליקח פיאה מעצמן וראי׳ לזה מהך דהל׳ י״ג והובא בב״ק דף כ״ח גבי בעה״ב שנתן פיאה והיכי מיירי שם וע״ש בתוס׳ ד״ה א״ה ובגמרא דילן גירסא אחרת והתוס׳ גרסי כמו בתוספתא דמתחלה הניח להם פיאה במקום אחר ואח״כ ביקשו אותו ליתן להם פיאה אחרת ונתן להם פיאה אחרת אך מלשון הגמרא לא משמע כן וגם לשון רבינו קצת משמע להיפך לכן נראה דכיון שקצר שוב אם נטלו העניים מעצמן הוה פיאה וגם באמת לפי מה דמבואר בירושלמי פ״א דפיאה ה״א דאם נתכוין לפטור אז מה שהוסיף חייב במעשרות וע״ש בסוף ה״ג ועיין תרומות פ״ד ה״ג ועיין בר״ש במ״ג ובדברי רבינו כאן בהלכה י״ב ובירושלמי שם בה״ג וקאי אמה דבעי שם ראשונה מהו לר״ש ור״ל כך אם הפטור הוא משום הפקר או משום פיאה ופשט דג״כ משום פיאה דאל״כ למה נקט כשיעור פשיטא דצריך ליתן על הכל כמו אם הקדיש מה שקצר או הפקיר ואח״כ אמר דזה ודאי על הפיאה שהפריש תחילה א״צ להניח פיאה עוד הפעם או זה כבר נפטר בפיאה הראשונה ובזה פליגי שם דמ״ד במחובר ס״ל דעל מה שקצר קודם שהניח פיאה הראשונה א״צ להניח פיאה אחרת וחד אמר דאף על הקצור צריך להניח פיאה רק על הפיאה א״צ להניח פיאה ורבינו פסק כמאן דאמר דאף על הקציר שקצר קודם שהניח פיאה הראשונה אין צריך להניח פיאה ומוקי שם בירושלמי דמיירי בסתם אבל במתכוין לפטור אז די בזה ומה דאמר בירושלמי פ״ד דתרומות ה״ג דר״י דס״ל שלא מן המוקף מכל מקום סבירא ליה דאם מוסיף פטור ממעשרות אותה התרומה וזה ר״ל כהך ר״י דגבי פיאה ועיין בביכורים פ״ג מ״ט גבי תוספות הבכורים דפטורה רק מן הדמאי ובירושלמי פ״א הלכה י׳ ופ״ד דמעש״ש ה״ח אך רבינו לא פסק כן רק ס״ל בפ״ב מהל׳ בכורים הי״ח דהתוספות כבכורים והא דחשיב בהל׳ מעשר פי״ג תוספות בכורים דפטורה מן הדמאי דמשמע אבל בודאי חייבים צ״ל דזה קאי אאם מוסיף מסוריא וכמבואר שם ועיין בתוספתא דבכורים דמבואר שם ג״כ דתוספות פטורה אף מן הודאי וע״ש בר״ש מבואר ג״כ כן והטעם משום דבכורים לא הוה חיוב רק מצוה ויש לו להוסיף כל מה שירצה ועיין בחגיגה דף ח׳ ע״ב גבי הפריש עשר בהמות לעולם הוא מוסיף והולך ע״ש בתוס׳ ד״ה חוזר ומקריב וכן ר״ל הך מחלוקת דחגיגה דף ז׳ ע״א במה דר״י ס״ל דלקרבן יש לו שיעור ור״ל דפליגי אם מותר להקריבם ביו״ט אם מוסיף אם יש עליו שם עולת ראי׳ או הוה כמו נדרים ונדבות וכמו גבי פיאה לענין פטור ממעשרות ובזה א״ש דברי רבינו בפ״ב מהל׳ חגיגה ה״ו מש״כ ואם הביא דלכאורה פסק דלא כר״י אך באמת רבינו דייק שם בתוך ימי החג ר״ל בחוה״מ ולא איכפת לן וכן ס״ל ב״ש שם דף ח׳ במה דאמר יום ראשון מן החולין מכאן ואילך מן המעשר ומבואר בירושלמי שם דגם לב״ש יש עליהם שם קרבן חגיגה ר״ל דס״ל דכיון דאינו אלא רשות לא דחי יו״ט וכעין מ״ש התו״י יומא דף נ׳ ע״ב גבי תמורת הפסח כה״ג דאף שיש שם פסח עליו מ״מ לא דחי שבת ועיין תוס׳ נדה דף מ״ד ע״ב גבי גוסס בידי אדם דאף דההורגו פטור מ״מ מחללין עליו את השבת ועיין סנהדרין דף ע״ב ע״ב דמשמע שם מרש״י דהיכא דמותר להורגו אין מחללין עליו שבת ועי׳ שבת דף קל״ו ע״א אם יש חיוב מילה גבי טריפה לדחות שבת. וכ״כ בזה לגבי דרך רחוקה למ״ד פסחים דף צ״ב ע״ב דשחטו עליו הורצה אם מותר גם בשבת. ועיין במש״כ הר״א ז״ל בהשגות פ״ה מהל׳ פסוהמו״ק ה״ז מה דמחלק דגבי חובה אין דעתו להוסיף וגבי נדבה דעתו להוסיף ע״ש ובמנחות דף פ׳ ע״א ד״ה מרבה בתודות ובתמורה דף י״ח ע״ב. עכ״פ מבואר דאם נתכוין לפטור אז שוב מה שהוסיף לכ״ע חייב במעשרות אך י״ל דכונת הירושלמי דאם מתכוין לפטור אז אינו יכול להוסיף רק כשיעור ולא יותר וכאן נקט מוסיף והולך כל שדהו וכה״ג מבואר בירושלמי תרומות פ״ד ה״ג דרק כמו שהוא למוד ולא יותר אך רבינו ז״ל מפרש שם פי׳ אחר ור״ל דאז מותר להוסיף במידה ועיין בירושלמי מעשרות פ״ה ה״ג על הך שהתורם בלבו על הקוטעים כו׳ ואמר שם דאם עבר ותרם התרומה חייבת במעשרות ושם מבואר דמיירי שאף שלפי חשבון התרומה התרומה הראשונה הי׳ פחות מס׳ ע״ש חזינן אף דהוסיף עד שיעור מ״מ חייב במעשרות ולקמן אבאר זה. וא״כ היכי מיירי הך דב״ק הנ״ל ועיין מנחות דף ק״ב ע״ב גבי הרי עלי שני עשרונות כיון דאמרו לו בכלי אחד נדרת ושתק הוה כמו שמסכים לדבריהם והוה כמו אלו ולכך פסל וא״כ י״ל דה״נ כיון דהעניים אמרו לו שיתן בצד זה הוה כמו שהסכים לדבריהם ולכך זה וזה פיאה אך באמת בתוספתא דמנחות שם הגירסא הוא להיפך במשנה ור״ל דאף דאמר להביא בכלי אחד ואח״כ הביא בשני כלים זה הוה מנחה אחרת ואף ששתק על מה שאמרו לו לא איכפת לן וא״כ אם אח״כ עירבן הוה כמו שתי מנחות שנתערבו וכן להיפך הוה כמחלק מנחה אחת לשתי מנחות ופסול. אך באמת כך דיש נ״מ בין היכא שקורא שם פיאה במחובר דאז מהני אף אם אח״כ מוסיף לא בב״א ובתלוש אז רק בב״א ועיין בירושלמי תרומות פ״ד ה״א דאמר שם דגם אם בסתם מפריש גם תרומה הוה כמו דעתו להוסיף ע״ש. וכן אם קרא שם פיאה במחובר והתחיל לקצור דמבואר בירושלמי פ״ב דפיאה ה״ז דשוב חל פיאה על העומרים אף אם עדיין נשאר קמה וכן אם קצר שבולת אחת מהקמה שנשאר רק כדי פיאה דאז חזרה פיאה לעומרים אז יכול העני ליקח פיאה לעצמו בלא קריאת שם בעה״ב וזהו כונת הגמרא דב״ק הנ״ל ולכך דייק הגמרא ורבינו בעה״ב ולא בעל השדה כמו שם בסיפא דנקט בעל השדה והטעם משום דאז מיירי בקציר וכמש״כ דעיקר חיוב פיאה תליא בבעל הקמה כמבואר בירושלמי פ״ג ה״ח קמה כ״ש חייבת בפיאה וע״ש בפ״ה ה״ה וא״כ לפי״ז לאחר הקצירה יש לעניים חלק בו אף בלא קריאה אך זה רק היכא שכבר נתחייב בקמה אבל היכא שלא נתחייב בקמה וכמו גבי פועלי עכו״ם אז גם בקציר אסור ליטול בלא קריאה וכן גבי דלית ודקל אז ג״כ אין לעניים חלק עד שיקרא שם פיאה בתלוש לחד שיטה בירושלמי כיון שהדין הוא כן ולכך בעי בירושלמי פ״ד סה״א גבי כילה שדהו אם אז צריך בעה״ב לחלק בידו לעניים ר״ל משום דאז א״צ בעה״ב לקרוא שם פיאה עליהם ויכולים ליטלם מעצמם ולכך אין לו רשות לחלק ביניהם ועיין חולין דף קל״א גבי תעזוב וגיטין דף ס״ב ע״ש ובאמת לכך רבינו ז״ל בהל׳ י״ג נקט וכן בעל השדה גבי הך בעיא דיש יד לפיאה משום דשם הבעיא נ״מ לאיסור לבד ממון לענין לאו דלא תכלה דאסור לקוצרן כיון דמיירי במחובר וא״ש מ״ש הר״ן ז״ל מהך דספק ממון אך לפי מש״כ בח״ב כיון דלגבי ממון יהי׳ להקל שוב לא יניח להעניים ללקוט ולא חל עליהם שם פיאה כלל דהוה כמו לעורבים ולעטלפים וכן ר״ל ג״כ הך דב״ק דף כ״ח דכיון דהעניים לקטו פיאה מצד אחר שוב לא ילקטו זה וא״כ אמאי הוה זה וזה פיאה דמשמע שיהי׳ כמו הך דמבואר לעיל פ״א ה״י דכל אדם מותר ליטלו ולינקוט פזרא ולא יניח לשאר אדם ויזכה הוא בהם שהוא בעל השדה ועיין מש״כ בזה לעיל ולכך נקט רבינו בעל השדה ולא בעה״ב משום דבעה״ב משמע על בעל הקמה בלבד וא״כ אין לו חלק בשדה ושוב לא שייך לומר שיזכה בהם בעה״ב אח״כ מה שמניח שיזכה לו שדהו דהא השדה אינו שלו ולא שייך בזה לומר טעם הירושלמי רפ״ח דפיאה אין אדם קורא שם פיאה לעצמו רק יכול לזכות כמו כל אדם וא״כ שפיר חל שם פיאה על זה ואח״כ יכול לזכות בו לעצמו משא״כ כשהוא בעל השדה דאז זכה מטעם שהשדה שלו וא״כ לא חל שם פיאה כלל על זה ושוב לא שייך ספק איסורא לחומרא קמ״ל רבינו משום דס״ל דזה הוה ודאי פיאה וא״ש. והנה זה מיירי כשקרא שם פיאה במחובר וכמש״כ בשם הירושלמי דאם אמר מכאן אני נוטל פיאה או אם שייר שיעור פיאה והתחיל לקצור שבולת אחת וחזרה פיאה לעומרים. והנה לשיטת ר״י דס״ל בחולין דף קמ״א דלוקה אם כילה אם התרה בו על כל שבולת אם חייב כמו דמבואר בירושלמי דתרומות פ״ז ה״א גבי חסימה דעל כל שבולת יש בו חיוב בפ״ע ומשום דהם הוה כגופים מחולקים עיין תוס׳ ב״מ דף צ״א ע״ב ד״ה שור דכל קלח הוה דבר בפ״ע ובירושלמי קדושין פ״א ה״ה דאמר שם דאויר מפסיק בין כל שבולת ושבולת ע״ש והוה כמו הך דמכות דף כ׳ ע״ב גבי סך חמש אצבעות נשא ע״ש בתוס׳ אך באמת כאן הלאו הוא רק על מה שמכלה ולא על מה שקוצר רק ע״י פעולה הנפעלת ע״י זה וזהו ג״כ ר״ל הגמרא במנחות דף נ״ה ע״ב מה אפיה מיוחדת מעשה יחידי ר״ל דקמ״ל דלא נימא דגבי לישה ועריכה יהא חייב על כל שיפה ובעיטה שהוא עושה כמבואר שם דף ע״ו ע״א ונ״מ אם התרו בו תחילה שאם יעשה כך וכך פעולות יתחייב על כל אחת ואחת וכמבואר בירושלמי נזיר פ״ו ובפיהמ״ש לרבינו פ״ג דמכות וכ״כ בזה בהל׳ נזירות ובהל׳ כלאים ובמה דמבואר בירושלמי ע״ז פ״ד גבי חצב אבן לע״ז דמתרה בו על כל סיתות וסיתות דלכשיגמור כולו יהא חייב על כל או״א אף דאם לא נגמר לא יהא חייב כלל דאין עלי׳ שם ע״ז כ״ז שהיא מחובר כמ״ש התוספות ע״ז דף מ״ה ע״א וכ״מ מ״מ אח״כ לוקה על כל אחת ואחת וסד״א דגם כאן גבי מחמץ במנחה כן קמ״ל. והנה גבי מחמץ את המנחה פליגי רבינו ורש״י ז״ל במנחות דף נ״ה ודף נ״ו ודף נ״ז דרש״י ז״ל מפרש דכל מלאכה שהוא עושה אם המנחה חמוצה חייב וא״כ ס״ל דהאיסור הוא במלאכה ורבינו ז״ל בהל׳ מעה״ק פי״ב מפרש דר״ל אם אז מחמיץ בשעת המלאכה ונמצא ס״ל דהחיוב הוא על החימוץ ומפרש כך דמה אפיה הוא רק פעולה אחת שאז יכול להחמיץ דתכף לאחר שהתחילה לאפות שוב אינה מחמצת ע״ש בתוס׳ דף נ״ז ע״ב ד״ה ושמעינן ה״ה ללישה ועריכה אף אם החמיץ על כל שיפה ועריכה אינו חייב אלא אחת וזהו כונת הגמרא שם דף נ״ו ע״א דהא באפיה יש גמר עריכה ויש בו שני פעולות וכ״כ בזה ועיין נזיר דף מ״ו ע״א אחר מעשה יחידי וברש״י זבחים דף נ״ה ע״א דר״ל עיקר הדבר וגמר וכן ר״ל הירושלמי בפ״ז דנזיר ה״ה. וא״כ חזינן דכיון דהאיסור הוא הדבר שהוא נפעל לא הפועל צריך דוקא מלאכה חשובה בפ״ע וכן כאן גבי כילה שדהו וזהו ג״כ כונת הגמרא במנחות דף ס׳ ע״א עליה בגופה של מנחה הכתוב מדבר ור״ל כך דעיין שם בתוס׳ מ״ש בשם ר״ת דדוקא בשתי מנחות אז חייב. והנה לכאורה זה רק שייך אם מתחילה נתן שמן דאז כבר נפסלה המנחה דאין לה תקנה עוד אבל אם נתן מתחילה לבונה חייב גם על השמן דהא יש לה תקנה בליקוט. והנה לכאורה מלשון רבינו בהל׳ מעה״ק פי״ב ה״ח מוכח דגבי לבונה רק אם הקריב אז עבר על לאו משא״כ קודם הקרבה משום דאפשר בלקיטה וכ״כ בזה בהל׳ סוטה ועיין בספרי פרשת נשא פסקא ח׳ דמחלק שם כה״ג אך הנה במנחות דף נ״ט ע״ב נקט שם נתן כלי ע״ג כלי לא פסל ומדברי רבינו בפיהמ״ש שם משמע משום דלא מיערב ונ״מ דהא מבואר שם בגמרא דגבי לבונה כ״ז שלא לקטה יש עליה שם פסול על המנחה רק דאם לקטה חזרה להכשרה וכן משמע מלשון רבינו בפי״א מהל׳ פסוהמו״ק הי״ג ומה דפסק שם בהלכה י׳ דלבונה שחוקה פסולה מספק צ״ל דכיון דקי״ל דצריך ללקוט הלבונה ומקטירה עיין מנחות דף י״ג ע״ב וסוטה דף י״ד ע״ב ותוס׳ מנחות דף י״ד ע״א וכ״מ בזה וא״כ אין עלי׳ שם לבונה כלל ולכך י״ל דלא פסלה אך יהי׳ נ״מ אם נתן לבונה שחוקה על הקומץ וכ״כ בזה לעיל דעם הקומץ יכול להקטירה בב״א אך י״ל דזה תליא בהך מחלוקת דמנחות דף כ״ג גבי אם יכול ליתן שמן בקומץ ובאמת טעם הפסול דשמן במנחת חוטא כאן משמע דהפסול הוא מטעם הלאו ואף דהא במנחות דף נ״ג ע״א מבואר דיכול להיות שיעבור בלאו ולא יפסול יש לחלק בין דבר דבא לרצות ובין נדבה בעלמא וכעין דמחלק בר״ה דף ה׳ ע״ב. ועיין במנחות דף י״א דנראה דהפסול הוא מטעם יתר ואף דלכאורה אמאי לא נימא דיפסל מטעם דבעי חרבה אך א״כ מאי מקשה בדף י״א גבי מנחת חוטא דפסול שמן היכי משכחת לה הא תפסול מטעם חרבה וי״ל דזה יהי׳ תליא בהך דמנחות דף נ״ד אם בעי רק חרבה משמן או חרבה מכל דבר ולס״ד דגמרא בדף י״א הוה ס״ל דכיון שאינו שמן שלה הוה כמו שאר דברים דלא פסל בה אך באמת לפי המבואר במנחות דף כ״ג מוכח דלר״ל האיסור הוא רק הקביעות והפסול הוא רק משום חרבה ור״י ס״ל דהאיסור והפסול הוא מחמת נתינת השמן ומחמת חרבה גם הוא מודה לר״ל דזה רק המנחה ולא הקומץ ונ״מ דאף למ״ד במנחות דף נ״ד דחרבה מכל דבר זה רק המנחה ולא הקומץ לכ״ע. והנה בדברי רבינו פי״א מהל׳ פסוהמו״ק ה״ח ט׳ ס״ל כך דגבי שאר מנחות אם נתן בתוכה שמן יותר ממה שצריך פסול בין שמן קודש בין שמן חול מטעם יתר אך אם הפריש לצורך מנחה זו אז אף בהפרשה לחוד אם הי׳ שני לוגין או שני קומצין פסול ופחות מזה כשר אבל בנתינת שמן גם מקצת פסול ולבונה לא והטעם מפני שיכול ללקטן והוה כמו שלא נתן ולכך מבואר במנחות דף י״א ע״ב דגבי לבונה רק שני קמצים פסול ע״ש ברש״י ותוס׳ ד״ה כגון אך זה רק גבי שאר מנחות דיש בהם שמן ולבונה וחל הקדושה על השמן כמו גבי לחמי תודה עיין מנחות דף מ״ח וגבי כבשי עצרת שם ותוס׳ שם דף מ״ו ע״א ד״ה ואיזה וכ״מ בזה גם י״ל דהוה כמו לאחריות קמכוין כמבואר במנחות דף ע״ח ע״ב וכ״מ בזה ועיין במה דמבואר במסכת סופרים פ״ה ה״א גבי הכותב שני שמות במקום שצריך לכתוב רק אחד ומבואר שם דיש בו קדושה גמורה ועדיף מהיכא דלא צריך וכה״ג מחלק ג״כ בירושלמי שקלים פ״ה ה״ג גבי המפריש שקלו ונ״מ ג״כ למש״כ רבינו בהל׳ מזוזה פ״ה ה״ג דאם הוסיף אות אחד פסולה ומפרש דכך כונת הגמרא במנחות דף ל״ב ע״ב גבי כתבה איגרת ולכאורה קשה דהא בסוטה ג״כ פסול זה ועיקר הילפותא הוא מסוטה והנה בירושלמי סוטה פ״ב ה״ד אמר שם כמה אותיות יהי׳ כתוב בה שלא לצורך ויהא חייב כו׳ וקשה הא לשיטת רבינו נפסלה המגילה דהוה איגרת וע״כ צ״ל דמיירי כגון שכפל בה תיבות אותיות ואז לא נפסל. עכ״פ הא דאם קבע לה שמן או לבונה בכפלים נפסל זה רק במנחה שיש בה שמן ולבונה אבל היכא דא״צ כלל אז אם קבע לה לא פסל כלום אך לר״ל בדף כ״ג גבי מנחת חוטא ומנחת קנאות י״ל דעבר ללאו אך לדידן לא וגבי לחם הפנים ושתי הלחם אז י״ל דפסולה מטעם יתר אם נתן בה שמן ולבונה לא שייך זה וגבי מנחת חוטא ומנחת קנאות אז אם נתן במנחה גופה י״ל דנפסלת מטעם חרבה ובקומץ לר״י רק מטעם הלאו וכמבואר בדף נ״ט ע״ב. והנה רבינו ז״ל בהל׳ מעה״ק פי״ב כ׳ שם דאם נתן כלי ע״ג כלי גם הלאו לא עבר ועיין בתוספתא מנחות ספ״ה דמוכח שם דאף בזמן שהכלי שיש בו שמן עלי׳ גם אז מהני מחשבת פיגול ולא הוה כמו גבי לבונה עד שלא לקטה דלא מהניא בה מחשבת פיגול ומדברי התוספות ורבינו שם נראה דאף מחשבה ליפסול ג״כ לא דאם ליקט אחר המחשבה היא כשרה דלא כרש״י כמבואר בדברי רבינו בהל׳ פסוהמו״ק פי״ד ה״ג ופט״ז ה״י אך מהך דמנחות דף כ״ו ע״ב מוכח דאף דכעת אינה ראוי׳ מ״מ מהניא המחשבה לפסול ועיין זבחים דף כ״ז ע״א אך באמת נראה כך דגבי מנחת חוטא על המנחה גופה דהפסול הוא לבד הלאו או משום יתר או משום חרבה אז אף אם נפסל מאליו ג״כ פסול אבל על הקומץ שמן או לבונה גם על המנחה אז הפסול רק משום הלאו ואז אם רק נתן בידים ובזה מדוייק לשון רבינו פי״א מהל׳ פסוהמו״ק ה״ח נקט לשון נפל ובהל׳ י׳ נקט לשון נתן וזהו ג״כ כונת הגמרא דף נ״ט ע״ב ותיהוי פך ע״ש ברש״י שכתב שנפל עלי׳ פך שמן ר״ל כך דכ״כ דרבינו ז״ל כ׳ בפי״ב ה״ח נתן והקריב ומשמע רק אם הקריב אז לוקה אך באמת כך דכ״כ דשיטת ר״ת דבמנחה אחת אינו עובר על שניהם ועיין בדברי רבינו בס׳ המצות מצות ל״ת ק״ג וק״ה נראה שמחלק שם בין מנחת חוטא למנחת סוטה דבמנחת חוטא חייב בהקרבה בלבונה ובמנחת סוטה חייב בנתינה ע״ש והוא כך דהנה כ״כ דגבי לבונה הוא רק מחמת הנתינה אך אם נפל מאליו לא שייך בזה הפסול אך מ״מ י״ל דאם הקריבה אח״כ עם הלבונה עבר אף בלא נתינה אך זה רק במנחת חוטא אבל במנחת סוטה דאין עליה שם קרבן כלל עיין רש״י מנחות דף ה׳ ע״ב וזבחים דף צ׳ ע״א דרק לברר עון קאתיא ומנחות דף ס׳ ע״ב וכריתות דף כ״ד וכ״מ אין החיוב עליה רק על הנתינה ולא על ההקרבה וא״כ לפי״ז כך דכ״כ דיש נ״מ בין היכא שהחיוב הוא על הפועל או על הפעולה הנפעלת לכן ס״ל דאם הקריבם חייב על שניהם דאז החיוב רק מחמת הפועל לא מחמת הפעולה אך זה רק גבי מנחת חוטא דהחיוב הוא גם על ההקרבה וכן אם היתה לבונה שחוקה דאז אין עלי׳ שם הקטרה כעין דמבואר במנחות דף ט״ז ע״ב גבי הקטיר כדי שומשום ותוס׳ דף כ״ו ע״ב ובירושלמי פ״ב דיומא וכ״כ בזה וא״כ אז החיוב רק משום הנתינה ואז אינו חייב על שניהם אלא אחת דהחיוב רק משום הפעולה ולא משום הפועל וזהו מה דאמר שם בגופה של מנחה. ובזה א״ש ג״כ לשון רבינו בהל׳ פסוהמו״ק פי״ד ה״ג דשם נקט המחשב במנחת קנאות כו׳ אין מחשבה מועלת כלל וזהו כשיטת התוס׳ שם דף נ״ט ע״ב ובפט״ז ה״י שם נקט גם מנחת חוטא ומשמע שם כשיטת רש״י דעכ״פ המחשבה פוסלת והנה כך דעיין ברש״י זבחים דף כ״ז ע״א ד״ה כאן מה דכ׳ שם דאם נתן במחשבה לאכול בשר חוץ לזמנו פסול אם נתן שלא במקומו ואף דשם אמרינן דאם חישב ליתן את הניתנין למעלה למטה גם פסול אין בו צ״ל כך דאם חישב על דבר לפגל וזה גופה יהי׳ שלא כתקנה גם פסול אין בו אבל אם הוא שני דברים יש בו פסול וזה ג״כ ר״ל הך דמעילה דף ז׳ ע״א מחשבין על האבוד ר״ל כך דקמ״ל דלא נימא דמה דמבואר במשנה שם דף ו׳ ע״ב דזריקה מועלת ליוצא לקובעה בפיגול זה רק אם הוה שני דברים כגון אם יצא הבשר והוא חישב ע״מ להקטיר האימורים למחר או לזרוק הדם למחר אז הוה פיגול אבל אם חישב לאכול הבשר למחר והבשר הוא עומד לאיבוד סד״א דלא חל עליהם מחשבת פיגול קמ״ל ועיין רש״י מנחות דף י״ב ע״א ד״ה מהו. ובזה יש לפרש דברי הגמ׳ במנחות שם דנ״מ בין אם חישב לאכול את השיריים שנפסלו למחר או להקטיר מקומצה למחר דאז י״ל דשפיר מהני למקבעינה בפיגול וזהו ג״כ מה דאמר שם ר״י דיוצא כולה לא ר״ל בין בשר בין אימורים דשוב ליכא פיגול בזריקה דהא מחשב על דבר העומד לאיבוד אך זה רק גבי פיגול ולא לענין מעילה ובזה א״ש הגמ׳ שם וע״ש בתוס׳ ד״ה אלא דמהני מחשבה על דבר שכבר יצא מידו ולא הוה כהך דשבת דף ק״ב ע״א גבי זורק וכתובות דף ל״א מה דמחלק שם בין היכא שבידו להחזירה ובנדה דף מ״ג ע״א גבי דבר שנעקרו מ״ר דמחלק כה״ג ועיין זבחים דף ט״ו ע״א דאמר שם דמהני מחשבה מדפריש דם עד דמטי למזבח וזהו כונת התוס׳ שם דף י׳ ע״א ואם זרק לגמור הזריקה חוץ לזמנו דהיינו שיבוא למזבח בלילה דזהו גמר הזריקה וא״כ שוב אף אם יצא כולו משכחת פיגול בזריקה לא על דבר פסול רק לגמור הזריקה חוץ לזמנו. ובזה א״ש ג״כ הך דמעילה דף ג׳ ע״ב גבי הך דזריקת פיגול אם מביא לידי מעילה ומייתי מהך דהשוחט את התודה כו׳ ממנחות דף ע״ח ע״ב דמחשבת פיגול מקדשת את הלחם ואמאי לא מייתי מהך דמנחות דף ט״ו ע״א דהתודה מפגלת כו׳ אך שם הפיגול והקדושה הוא שני דברים דהפיגול הוא לאכול והקדושה הוא בזריקה משא״כ היכא דהזריקה הוא גופה בפיגול ועיין מנחות דף מ״ז ע״ב שם י״ל דלא קידש לכך מייתי ראי׳ מהך דדף ע״ח דשם נקט סתמא וכעין דאמרינן בהך דתמורה דף כ׳ ע״ב אין אדם מכפר בדבר הבא בעבירה ותירץ שם דההקדש הוא בזריקה והמחשבה היה על האכילה ואח״כ הקשה מן הך דעולא דקומץ פיגול כו׳ ור״ל דס״ד דקמץ ע״מ להקטיר הקומץ למחר דאל״כ היך נקט אחרים מביא לידי פיגול דמשמע דהפיגול הוא בעצמו ודחי דמיירי דקמץ ע״מ לאכול שיריים למחר ולא הוה רק איסורא דמייתי לידי פיגול ולא שהוא המפגל. וגם בהך דמעילה דף ו׳ ע״ב הנ״ל משכחת פיגול ע״מ ליתן שיריים למחר דהוה פיגול כמבואר בזבחים דף י״ג ותוס׳ במעילה שם ובאמת קשה למה לא מוקי בזבחים דף ל״ט ע״א ברייתא דקתני דמים הטעונין יסוד מחשבה מועלת דר״ל לענין שאם חישב עליהם ליתנן חוץ לזמנן דמהני. וגם נ״מ דהיכא דהזאות מעכבות זא״ז אם זרק אחת ע״מ ליתן השני׳ חוץ לזמנה אם הוה פיגול וי״ל דזה תליא אם הקטרה מפגלת הקטרה עיין מנחות דף י״ז ע״א ותוס׳ שם דף ט״ז ע״א ד״ה בין וזבחים דמ״ג ע״א ד״ה והלבונה ע״ש וכן נ״מ לשיטת רבינו דס״ל בהל׳ פסוהמו״ק פי״ז ה״ג דטבילת אצבע הוה בגדר הזאה אם חשב ע״מ לגמור ע״ג המזבח חוץ לזמנו אם הוה פיגול אך מלשון הגמ׳ בזבחים דף י״ג ע״ב משמע דהוה בגדר הולכה ואף דשם ההולכה זאת מעכבה והיך אמר שם דתליא בהך דר״ש ורבנן י״ל דר״ל במה דר״ש ס״ל שם דף ט״ו דשלא ברגל לא הוה עבודה וזה נמי שלא ברגל הוא ועיין מנחות דף י״ג ע״ב ודף ט״ז ע״ב. ועיין בתוספ׳ פ״ד דמס׳ קרבנות ופ״ד דמס׳ מנחות דהיכא דיש עוד פסול בהשיריים לא מהני עבודת פיגול להוציאה מידי מעילה ובמ״א אבאר זה. עכ״פ מבואר דאם המחשבה הוא בדבר שיעשה שלא כהוגן אין בו גם פסול והנה לפי מש״כ דגבי מנחת קנאות ליכא גדר פסול בלבונה רק כשנתן עלי׳ בידים וגבי מנחת חוטא אף בנפלה מאליה משום ההקרבה והנה קודם הקמיצה צריך ללקט הלבונה עיין סוטה דף י״ד ע״ב ושוב בשעת הקמיצה ליכא לבונה על מקום הקומץ וכ״כ בזה לעיל דבשעה שמקדש הקומץ בכלי אז נותן עוד הפעם הלבונה על הקומץ ומיירי כה״ג במנחת קנאות שאז נתן הלבונה על הקומץ ואז חישב מחשבת פיגול ואז עובר על הך לאו וא״כ ע״י הך פסול אז נעשה המחשבת פיגול ולכך לא נפסלת ג״כ משא״כ במנחת חוטא דגם מאליה אם נפל הלבונה ג״כ שייך בה מחשבת פסול מחמת ההקרבה כמש״כ וזהו כונת כאילו נפל עלי׳ ר״ל מאליו וגם י״ל משום דבמנחת סוטה משכחת לה שיקרב לשם עצים כמבואר בסוטה דף כ״ג גבי מנחת סוטה של אשת כהן ע״ש ולכך לא עבר על ההקרבה עם לבונה. ולכך ג״כ מבואר בסוטה דף ט״ו ע״א דבשיריים מותר ליתן שמן ומדברי רבינו דהל׳ פסוהמו״ק פי״א הי״א נראה דרק דלא פסול ולא לקי ע״ש וצריך לחלק כמו שכתבתי דלאחר הקמיצה שוב אין על מנחת סוטה שם מנחה כלל ובאמת מדברי רבינו נראה דרק לאחר קמיצה קודם הקטרה ואז נפסלין השיריים וכן משמע מלשון המשנה במנחות שם דנקט רק אינו עובר בל״ת והוה כשיריים שחסרו גם י״ל דמיירי לאחר קמיצה קודם שקידש הקומץ בכלי וכ״כ בזה בהך דמנחות דף ו׳ ע״ב דזה הוה גמר קמיצה ובתו״י יומא דף כ״ד גבי תרומת הדשן ובאמת אם חסרו השיריים אז ע״ש דף ח׳ ע״א גבי לחה״פ שנפרס בזמן שהגיע זמנו לפרק אך י״ל דשם הוה כמו שנתקדש הקומץ בבזיכין וכבר הארכתי בזה לעיל ומהך דשם דף י״ב ע״א דנקט שם וכיון דבמתן כלי כו׳ מבואר דאם חסרו שיריים אף קודם מתן כלי מקטיר הקומץ ע״ש וגם באמת הך דסוטה הנ״ל לא קאי כלל רק אמנחת נדבה והאי דנקט שמן י״ל דקמ״ל דלא נימא דהוה כמוסיף שמן. ועיין זבחים דף צ״ה ע״ב ברש״י ד״ה בישול ובלוע מחמת שמן המנחה ולשיטת רבינו דס״ל בהל׳ מעה״ק פ״ח הי״א והי״ד דרק גבי חטאת צריך כלי חרס שבירה ולא בשאר קדשים וא״כ היכי משכחת לה במנחה בישל ובלוע וצ״ל משום שיריים דמותר עם שמן ומנחת חביתין אף אינו נוהג רק בקדשים הנאכלין כמבואר זבחים דף צ״ב ע״ב ודף צ״ו ע״ב י״ל דלא מיעט רק הני דאין צריכים אפיה ובישול משא״כ חביתין כיון שהצריכן הכתוב אפיה שפיר שייך הך דין דשבירה ועיין מנחות דף ק״ח ע״א דחביתין יש מיעוט דאין עלי׳ דין חטאת ללבונה מכלל דלשאר דברים יש עלי׳ דין חטאת ע״ש בתוס׳ וברש״י שם מהך דמו״ק דף ט״ז ובאמת קשה דא״כ למה במנחות דף נ״ט מצריך קרא לרבות מנחת כהנים ללבונה הא מצי למילף מכאן ובאמת הך דמו״ק הנ״ל י״ל דקאי אמנחת חינוך של כהן ועיין בדברי רבינו בהל׳ מעה״ק פי״ג ה״ד דלא הי׳ חוצה אותה ומשמע דלא הי׳ עושה אותה חלות כמו חביתין וזה הוה מחלוקת בירוש׳ דיומא פ״א ה״א גבי הך דריב״ח בעי עשירית האיפה היך קריבה אם שלמה אם חצי׳ ומייתי ראי׳ מדמבואר בתו״כ דמשה בא ללמד את אהרן על הקטרת ר״ל דאף דמשה הי׳ מקריב כל ז׳ ימי המילואים קטרת התם הי׳ רק לחינוך וחינוך צריך להקטיר בין הערבים ושלמה כמבואר במנחות דף מ״ט ודף נ׳ ע״ש בתוס׳ ועיין בתו״כ פ׳ ויקרא פ׳ ג׳ דדריש שם שיהיו סממניה לתוכה ר״ל דצריך שיהי׳ שלמה לא פרס או כזית שדי לקטרת רק לחינוך שלמה ולכך שוב הוצרך אהרן להתלמד על מעשה הקטרת ולמה לא יתלמד ג״כ על חביתין כיון דחינוך אינו דומה לחביתין ודחי משום דזה בחוץ וזה בפנים עכ״פ מבואר שם דמנחת חינוך היתה קרבה שלמה. ובאמת נראה דהיכא דמת כה״ג דמבואר במנחות דף נ״א וכן פסק רבינו בהל׳ תמידין ומוספין ספ״ג דמקריב עשרון שחרית ועשרון בין הערבים ושמן הי׳ רק לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים ולשיטת רבינו צ״ל דהך דמבואר במנחות דף פ״ז ע״ב דלוג ומחצה הי׳ צריך לחביתין ר״ל כגון אם מת דהוא ס״ל בהל׳ מעה״ק פי״ג דחביתי כה״ג בכל יום הי׳ עושה הי״ב חלות בב״א דלא כפי׳ רש״י ותוס׳. וא״כ למה הי׳ צריך הך לוג ומחצה וע״כ כה״ג. והנה אם נימא דגם הני הי׳ צריך לחלק לחלות א״כ הי׳ צריך למידה של חצי רביעית ג״כ במקדש וזה לא הי׳ עיין מנחות דף פ״ח וע״כ שלא הי׳ עושה אותן כלל חלות רק הי׳ בוללן עם השמן ובאמת זהו כונת הגמ׳ במנחות דף נ״א ע״ב שיהא כולה בהקטרה ע״ש ברש״י ובתוס׳ רק ר״ל שמא יחלק אותן לחלות רק יקטירן כמו שהם ועיין בדברי רבינו בהל׳ כלי המקדש ספ״ה דלכאורה מבואר שם להיפך דכ׳ דמעשה שלשתן שוין ע״ש אך באמת הך דין דמבואר במנחות דף ע״ו דגבי לחה״פ וחביתי כה״ג מנין החלות מעכב לא הביא כלל זה רבינו רק גבי לחה״פ בהל׳ תמידין ומוספין פ״ה ה״ב כ׳ דבר ברור משמע לכאורה דזה מעכב ובאמת לכאורה קשה הך דמנחו׳ דף צ״ז דאמר שם דאם עשאן של ז׳ ז׳ כשר דהיכי משכחת לה אם עשאה מהנך עשרונות י״ד חלות וא״כ פסול ע״ש ברש״י במנחות דף ע״ו ע״א ובאמת לפי הנראה התוס׳ שם בד״ה שריבה מפרשים דהיינו שצריך שיהיו כל החלות שוות אך מלשון הגמ׳ לא משמע כן ובאמת אם היכא דאמר דבר לשנים אם צריך לחלוק הדבר בשוה עיין ב״ב דף קמ״ג ע״ב דסתם צריך להביא ס׳ בזה ומ׳ בזה אך שם דחי זה ובאמת בתוספ׳ מנחות פי״ב גרס להיפך דבסתם צריך לחלוק לשניהם בשוה ובירוש׳ פ״א דיומא ה״ב מבואר ג״כ דאם אמר הרי עלי ס׳ עשרונות בשני כלים צריך לחלוק בשוה ובקדושין דף י״ז ע״א גבי הענקה דמבואר שם דא״צ לחלוק בשוה וביומא דף ל״ה גבי חשבון של ב׳ הכתונת ובנזיר דף ה׳ ע״א בהך דבת יפתח ובהך דחולין דף קל״ז ע״ב ובלבד שיהא מחומשות משמע דצריך לחלוק לחלקים שוים ותוס׳ מנחות דף ל״ח ע״א גבי תכלת ולבן דסתם משמע שניהם שוין ושם דף צ״ח ע״א גבי לחה״פ ע״ש. עכ״פ מלשון הגמ׳ מוכח דמנין חלות גבי לחה״פ מעכב וא״כ קשה מהך דדף צ״ז וצ״ל דמיירי שאפה עוד יותר מכשיעור ולא מיירי שהוסיף במידת העשרון דא״כ פסולה כמבואר בגמ׳ שם רק דמדד בפ״ע וא״כ לא נתקדש עיין תוס׳ מנחות דף מ״ו ע״א וסוכה דף נ׳ וזבחים דף ק״י ע״ב ובמנחות דף פ״ח ע״א הוה זה מחלוקת אם קדוש יותר מכשיעור ועיין בדברי רבינו בהל׳ מעה״ק פ״ב ה״ה ובזבחים דף פ״ח ע״א ע״ש וא״כ לא מיקרי הוסיף בחלות כיון דאינם קודש אבל במנחת חביתין אם מעכב מנין החלות לא הביא כלל רבינו עיין פי״ג ה״י ופ״ט הכ״ב ובאמת בתוספ׳ דמנחות פ״ח לא גרס כלל מנחת חביתין וכן נראה מלשון התוס׳ במנחות ובירוש׳ פ״א דיומא ה״א מבואר להדיא דגבי לחה״פ מעכב חלות וגבי חביתין אינו מעכב ע״ש ולכך י״ל הך לשון ומעשה שלשתן שוין שכ׳ רבינו הנ״ל. ואם נאמר דהך מנחת כה״ג דמנחות דף ק״ח קאי אמנחת חביתין י״ל דלכך לא הביא במנחות דף נ״ט שם ראיה דבעי לבונה גבי מנחת כהנים משום דמנחת חביתים דוחה שבת וטומאה והוה דומיא דמנחת העומר משא״כ במנחת חינוך ושאר מנחת כהנים ועיין מנחות דף ע״ח ע״א ע״ש ברש״י ותוס׳ דלא דחי ובאמת רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״ה הט״ז פסק דאין מנחת חינוך מעכב ועיין ביומא דף ה׳ ע״ב דאמר שם דמעכב עשירית האיפה וכן בירוש׳ שם אך זה היה רק אז בזמן המילואי׳ ועי׳ בתוספ׳ סנהדרין פ״ד דמבואר שם דלא מעכב ובתו״כ ובתוספ׳ חגיגה פ״ב דמבואר שם ג״כ דעבודתו כשרה. עכ״פ יש שם חטאת על חביתי כה״ג ושפיר יש ליישב הך דזבחים דף צ״ה ע״ב הנ״ל אף לשיטת רבינו ועיין בתוספ׳ דקרבנות פ״י גבי קדשים פסולים וברש״י זבחים דף צ״ב ע״ב גבי חטאת העוף ע״ש בד״ה יאכלנה ובמ״א אבאר זה. עכ״פ מוכח דהיכא דהחיוב הוא על הפעולה לא על הפועל אז אינו חייב רק אחת. וכן נ״מ לר״י דס״ל בפ״א דכאן מ״ג דאם שייר קלח אחד לבסוף אז חל שם פיאה גם על מה שהניח בתחילה אם אח״כ כילה זה אם נתבטל ע״י זה גם הפיאה מה שהניח בתחילה לדידי׳ דס״ל בחולין דף קמ״א דתעזוב מעיקרא משמע וכן לפי מה דמבואר בירוש׳ כאן פ״ב ה״ז דאם אמר מכאן אני נוטל פיאה תכף כשהתחיל לכלות פקע שם פיאה מן הקמה וחל על העומרים לר״י כה״ג מאי ועיין בתוס׳ סנהדרין דף ס״ד ע״ב גבי העביר כל זרעו ע״ש וכן יהי׳ נ״מ להך דתמורה דף ז׳ דמחייב ב׳ לאוין גבי הקטרת בעלי מומין משום מקצתו ומשום כולו והוה שם מחלוקת אם אחד עובר על שניהם ויהי׳ ג״כ נ״מ אם כל הבשר נאבד ולא נשאר רק כזית דשיעור הקטרה הוא בכך אם יהי׳ חייב שניהם ועיין תוס׳ ר״ה דף כ״ד ע״ב ד״ה לא דמוכח שם דאף אם אח״כ עשה גרע ע״ש וה״נ כן גבי כילה ויתבטל שם פיאה גם מהראשונה ועיין זבחים דף ק״ח ע״ב גבי העלה וחזר והעלה ע״ש. ולפי המבואר בירוש׳ הנ״ל מוכח דס״ל דכיון דקצר שיבולת אחת מן שיעור פיאה של קמה שוב צריך לקרות שם בעומרים ולא מצטרף הקמה עם העומרים לשיעור פיאה ועיין פסחים דף ע״ה ע״ב גבי מחצה גחלת ומחצה שלהבת וגיטין דף ט״ו ע״ב וב״ב דף ג׳ ע״ב או כולו בבנין כו׳ ומנחות דף ס״ג ע״ב גבי מחצה חלות ומחצה רקיקין ותוס׳ שם דף ל״ט ע״ב ד״ה וההוא גבי גדיל ופתיל ע״ש וכ״מ ועיין לקמן בפ״ו מ״ט גבי סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה דהוה מחלוקת אם מצטרפי אף לשיטת ר״ג כמבואר בירוש׳ שם ועיין סוטה דף מ״ה דמרבינן שכחת קמה מקרא ע״ש ובירוש׳ פ״ד דפיאה ה״ו ועיין ירוש׳ יומא פ״ה ה״ה דפר משיח ופר העדה הואיל וילפי מהדדי אם נתערבו די שיהא מתנה אחת משל שניהם ובזה יש ליישב מה דמבואר בזבחים דף ס״ה ע״א לאכול כחצי זית ולהקטיר כו׳ איך משכחת לה הא גבי עולת העוף ליכא אכילה וגבי חטאת העוף ליכא הקטרה ודוחק לומר דזה אתיא כר״א לעיל דף ל״ה ע״א אך ר״ל כך דמיירי בהנך שבאין ב׳ תחת אחד כמבואר שם דף צ׳ ע״א וכ״מ אז יש על שניהם שם קרבן אחד ומצטרפים יחד וכעין דמבואר בירוש׳ דיומא שם נתפגל זה נתפגל זה ועיין במעילה דף ז׳ ובירוש׳ קדושין פ״ב ה״ו וכן נ״ל דנ״מ גבי שאור ודבש אם מצטרפין ביחד להקטרה ועיין בירוש׳ נזיר פ״ו גבי זג וחרצן אם מצטרפין ביחד אף למ״ד דהוה בפ״ע אך שם יש קרא כמבואר שם דף ל״ח ע״א וע״ב ועיין בירוש׳ שבת פ״ז מה דמקשה למה קדשי מזבח מצטרפין וכן בירוש׳ נזיר פ״ו ה״א אם חצי זית יין וחצי זית משרה מצטרף ובזבחים דף ק״ט ע״א בתוס׳ גבי חמשה דברים דמצטרפין וכן נ״ל דזהו כונת הגמ׳ במנחות דף נ״ח ע״ב גבי המעלה משאור ומדבש ע״ג המזבח ע״ש ברש״י ותוס׳ ור״ל כך אם העלה משניהם זית אם חייב על שניהם דזה יצטרף לזה וזה יצטרף לזה כעין הך דמעילה דף י״ז ע״ב גבי פיגול ונותר וכן למ״ד דלוקין על עירובו אם זה מיקרי עירוב כיון דשניהם אסורים להקריב ועיין בירוש׳ נזיר פ״ו סה״א דמשרה לא הוה רק איסור והיתר אבל יין מזוג כיון דשם יין על הכל אין בו שם משרה ועיין מנחות דף ע׳ ע״ב וכ״כ בזה. ועיין במה דס״ל לרבינו בהל׳ תמידין ומוספין פ״י ה״ז דאם עירה מים ליין בזמן ניסוך המים כשר שניהם אף דעי״ז יהי׳ מזוג וצ״ל משום דשניהם מצוה אחת לא פסל וכ״כ בזה בח״א בהל׳ שבת דרבינו ס״ל לחלק בין נסכים שעל גבי המזבח דהיינו ספלים ובין נסכים שעל היסוד עיין בהל׳ מעה״ק פ״ב ה״א וזהו דמדייק הגמ׳ בסוכה דף מ״ט ע״ב בשעה שמנסכין יין ע״ג המזבח דוקא דאז הוה בגדר שתיה ויש עליו שם קרבן ולא פסלינן בו מזוג וכן ס״ל גבי יין קוסס דאף דקי״ל דפסול לנסכים כמבואר ב״ב דף צ״ז ובירוש׳ פ״ח דסוטה מ״מ ע״ג המזבח אם נסכו יצא דהיינו לספלים כמבואר בתוספ׳ דב״ב פ״ו וא״ש הלשון וכן ס״ל לרבינו גבי המתנדבין לספלים כמבואר פט״ז מהל׳ מעה״ק הי״ד וצריך ג״כ מלח דהוה בגדר קרבן ולא כהך דמנחות דף כ״א דשם קאי איין של נסכים וכמבואר בדברי רבינו פרק ה׳ מהלכות איסורי מזבח הי״א ולכך ס״ל לרבינו בפיהמ״ש על הך דמנחות דף ע״ד ע״ב דזה מיקרי למזבח ולאפוקי ממ״ד מזלפו על האישים דאז ע״כ צריך טיפין דקין כמ״ש רש״י זבחים דף צ״א ע״ב וא״כ פקע ממנו שם הקטרה כמבואר במנחות דף ט״ז ע״ב וכ״כ בזה לעיל אך מהך דמנחות דף ק״ז ע״א לא משמע כן ומ״מ ס״ל לרבינו דאף דנסכי יין של נסכים הוא לשיתין מ״מ אם עירבו עם המנחה לא נפסל בכך וכמ״ש רבינו בפי״ב מהל׳ מעה״ק הי״ט דיכול לגבלו עם היין ולא הוה כמו חסר הנסכין וכעין דמבואר במנחות דף כ״ג ע״א גבי שמן דמ״מ קרב וע״ש בתוס׳ דף כ״ב ע״א וה״נ גבי יין כן. עכ״פ חזינן דמצטרפי וגבי תלוש ומחובר מבואר דלא מצטרפי להצילו משכחה ה״נ י״ל גבי פיאה כן דלא מצטרפי פיאת קמה לפיאת עומרין: (יח) עני שנטל כו׳. אפי׳ מה שנטל כו׳. עיין בירוש׳ דהטעם הוא משום קנס אך באמת י״ל לפי שיט׳ הראשוני׳ הובא בדברי ה״ה בהל׳ זכי׳ ומתנה פ״ב ה״ט גבי הבונה פלטרין בנכסי הגר דלא קנה רק משהעמיד להם דלתות דגם הפלטרין של הראשון נעשה הפקר כיון שחיברן לקרקע וזכה בהם השני וה״נ כן גבי פיאה ועיין מש״כ בזה בח״ב בהל׳ ערכין והנה רבינו לא הביא כאן הך דין דהירוש׳ גבי שנים שהיו מתכתשין על העומר והטעם משום די״ל דס״ל דכאן ד׳ אמות קנה דלא כתירץ דר״פ בב״מ שם משום דס״ל דיש לו רשות בשדה לעני ועיין בכורות דף י״ח ע״ב רק כאן משום דלא ניחא לי׳ בד״א והך דירוש׳ תנא ר״ח שנים שהיו הנ״ל הוה כמו הך דר״ח דבבא בתרא דף ל״ה ע״ב גבי גזלן של רבים ע״ש ובגיטין דף ס׳ ע״ב גבי הך עובדא דאביי ע״ש וברש״י ב״מ דף ח׳ ע״א ד״ה הא והך דכאן ה״כ גבי בעה״ב שהניח פיאה ס״ל לרבינו דשם איירי בפיאת קמה ולא שייך בזה דין ד״א וא״ש מה שרבינו שינה מלשון התוספ׳ דכאן דשם נקט שנתן פיאה לעניים דהוה משמע בתלוש ורבינו נקט לשון שהניח דהיינו קמה וכמש״כ ובאמת לפי הך טעם דגיטין דף י״ב דלא תלקט לעני ור״ל דאינו יכול ליטול מתנות עניים רק בעצמו וכעין הך דמבואר בירוש׳ מעש״ש פ״ה ה״ה דאינו יכול ליטול מתנות כהונה ע״י שליח דאתם כתיב ועיין ב״מ דף צ״ב מה דאמר שם גבי פועל אם משל שמים הוא אוכל לדידי׳ זכה לו רחמנא כו׳ וא״כ אי נימא דד״א הוא בגדר שליחות א״כ היך שייך כלל ד״א גבי מתנות עניים ומאי מקשה שם הגמ׳ הא ר״ל ס״ל משום שליחות וכן קשה מהך דב״מ דף י״א ע״א דר״פ אמר שם דלכך מהני שם חצר במתנות כהונה משום דעת אחרת ולא גרע משליחות והא כאן לא מהני שליח ואף דמצינו בגיטין דף ל׳ ובחולין דף קל״ג מזכה לו ע״י אחר ועיין ירוש׳ תרומות פי״א ה״ז ופ״ו סה״א דמהני מזכה לו ע״י אחר אך שם י״ל דלא בעי מצות נתינה רק דין נתינה אך מהני קשה דאנן ס״ל דזכי׳ בתורת שליחות עיין ב״מ דף ע״א ע״ב ותוס׳ כתובות דף י״א וסנהדרין דף ס״ח ע״ב ותוס׳ נדרים דף ל״ו וכ״מ ועיין בהך דגיטין דף ע״ה גבי נתינה בע״כ ושם דף ל״ז ע״א גבי מזכה לו ע״ש בר״ן ובאמת בתוספ׳ דב״ב פי״א מבואר דר׳ ס״ל דאין כותבין פרוזבול אלא מדעת הלוה וי״ל דמיירי כה״ג כגון שצריך להקנות לו קרקע ובזה א״ש מה דבגיטין שם דף ל״ו ע״א גרס שכל חוב שיש לו אצל פ׳ ובשום מקום ליתא זה משום דשם מוקי לה אביי הך משנה כר׳ ור׳ ס״ל בתוספ׳ דב״ב הנ״ל דבעי דעת הלוה כמש״כ. ובמ״א אבאר זה. אך באמת כך דעיין בקדושין דף מ״ד ע״ב דאמר שם דנערה אינה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה ומבואר בירוש׳ שם שם ובגיטין פ״ו דזה דוקא לר״י דס״ל דנערה אינה יכולה לקבל קדושין אבל לר״ל דס״ל דנערה יכולה לקבל קדושין מצד עצמה בלא מצד אביה יכולה שפיר לעשות שליח ג״כ משום דהוא ס״ל דנערה היא דבר בפ״ע רק דהתורה נתנה רשות לאביה ג״כ ועיין תוס׳ קדושין דף ג׳ ע״ב ד״ה וכי תימא ור״י ס״ל דזה רק כח שנתן לה התורה מכח האב ולכך אינה יכולה להפקיע זכות האב ולכך אינה יכולה לקדש את עצמה וכן אינה יכולה לעשות שליח דזה לא נתן לה התורה זכות ובאמת הא דקי״ל דשליח עושה שליח אם ר״ל דזה הוא הדין של שליחות או דר״ל דדעת המשלח הוא כן עיין בגיטין דף כ״ט ובירוש׳ גבי שליח קדושין אם מצי משוה שליח ועיין יבמות דף פ״ו ע״א דמרבה שם מקרא דנשואה יכולה ליתן רשות לתרום ר״ל דלא נימא דזה לא בגדר עצמיות רק בגדר כח הבעל ואינה יכולה לעשות שליח ומרבה מקרא דנעשה כמו שלה ועיין תוס׳ עירובין דף פ׳ גבי אשתו של אדם עכ״פ חזינן דכל היכא דזה הדבר לא בגדר שלו רק שיש לו זכות אינו יכול לעשות שליח וזהו ג״כ ר״ל הגמ׳ בקדושין דף כ״ג ע״ב גבי עבד כנעני אם יכול לעשות שליח ע״ש בתוס׳ ור״ל כך דהירוש׳ מקשה בפ״ו דגיטין היך אשה עושה שליח לקבל גיטה כיון שהדבר אינה שלה ר״ל כיון דשם לא בעינן דעתה כלל ויכול לגרשה בע״כ מה מועיל כאן דעתה שתהא יכולה לעשות שליח וכעין דאמרינן בב״מ דף י״א ע״ב גבי עומדת בצד חצירה כו׳ דכיון דלא בעי דעתה מאי שייך כאן גדר שליחות ואמר דהתורה זיכתה אותה דמרבה מקרא דיכולה לעשות שליח ה״נ מיבעי בקדושין גבי עבד אם יכול לעשות שליח ובזה יש ליישב מ״ש התוס׳ קדושין דף ה׳ ע״א ד״ה שכן דאיך מיקרי בע״כ מה שהאב מוכר את בתו מ״ש מקידושין אך באמת כך דגבי קדושין כשהיא נערה או בוגרת היא מקדשת את עצמה וכשהיא קטנה זכה לו רחמנא לאב לקדשה ועיין גיטין דף ס״ד ע״ב ידה יתירה ושם דף פ״ה ע״א אתיא לכלל כו׳ משא״כ גבי מכירה דהיא עצמה אינה יכולה למכור עצמה כלל עיין תוס׳ ב״מ דף י״ב ע״ב בשם ספרי ואם כן היא לא שייכה בגדר מכירה כלל ומה שייך בזה דעתה רק דאביה יכול למוכרה מצד עצמו ולכך כ׳ התוס׳ סוטה דף כ״ג ע״ב דזה הוה כעין מכרוהו ב״ד ולכך מיקרי בע״כ ובמ״א אבאר זה. עכ״פ כל היכא דאין הדבר מצד עצמו רק מחמת הכח שנתן לו התורה אינו יכול לעשות שליח ועיין בירוש׳ דמאי פ״ו ה״ג והובא בדברי רבינו פ״ו דמעשרות ה״כ שאין כהן עושה כהן ובירוש׳ גיטין פ״ג ה״ז גבי בן לוי שהי׳ חייב מעות לישראל שאין לוי עושה לוי ובתוספ׳ בכ״מ בזה ור״ל כך דאין המתנות כהונה שייך ללוי מצד עצמו רק מצד השבט רק דנ״מ גבי מתנות כהונה אף דהוא ג״כ בגדר קנאו השם ונתן לכהן כמבואר בספרי פ׳ קרח פסקא קי״ט זה רק קודם נתינה אבל אח״כ נעשה שלו לגמרי ועיין קדושין דף נ״ג ע״א וביבמות דף פ״ז ע״א מלחם אביה לחם הקנוי לאביה וחולין דף קל״א ע״א וכ״מ וכמו גזל הגר עיין תוס׳ מנחות דף ע״ג ובערכין דף כ״ה ע״ב דנין דבר שמתנה כו׳ משא״כ בקדשים כמבואר בקדושין שם וזהו כונת הגמ׳ חולין דף ק״ל ע״ב דאין חזה ושוק דין ר״ל כה״ג דזה לא שייך כלל בגדר ממונות וגם בחלק בעלים הוה זה מחלוקת רש״י ותוס׳ בב״ק דף י״ב ע״ב ובאמת נ״ל דלכך ס״ל לרש״י במנחות דף ס״א ע״ב גבי תנופה דשלמים של ב״נ אם לא נתן לישראל אז אסור לישראל לאוכלם רק כהן וע״ש דף ע״ג ע״ב ומשום דס״ל דקדשים קלים לבעלים הוה ג״כ גדר משולחן גבוה כמבואר ביצה דף כ״א וא״כ ב״נ מלבד דהוא ערל דאסור לאכול בקדשים ודאי אין שייך לומר בו משולחן גבוה וא״כ שייך לכהנים ואסור לזר לאוכלם ועיין תוס׳ חולין דף צ׳ ע״א ד״ה קדשים מ״ש שם דמיגו דאיתוסף לב״נ גבי גיד דמשמע דליכא איסור מוקדשים בהם וגם י״ל דשייך כאן באו פריצים וחללוה אם נימא דיש להם קנין עיין תוס׳ ב״ק דף י״ב ע״ב גבי המקדש בחלק הבעלים ובע״ז דף נ״ב ע״ב ובמלחמות שם אם זה שייך גם בכלי שרת ועי׳ נדרים דף ס״ב דגם בכ״ש כן ועיין זבחים דף כ״ז ע״ב דמזבח רק ריצפה אך יש לחלק בין כ״ש של משה שנמשח בשמן המשחה ובין שאר כ״ש וזהו כונת הגמ׳ יומא דף ע״ב ע״א שמא תאמר בטל סכוין ר״ל מה שנמשח בשמן המשחה ועיין בהך דסוטה דף ט׳ ע״א לא שלטו שונאים ע״ש וכ״כ בזה בהל׳ אס״ב ועיין תוס׳ חולין דף צ׳ ע״ב דמשמע שם דשלמים של כהן ג״כ הי׳ בו קדושה יתירה משל ישראל ונ״מ אם צריך לאוכלם בגדר למשחה עיין זבחים דף ע״ה ע״ב בתוס׳ ובכורות דף כ״ז אם גם גבי תרומה שייך הך דין דלמשחה ורש״י פסחים דף פ״ו ע״א וכן יהי׳ נ״מ אם נטמאו הבעלים אם שייך להם הבשר וכן העורות עיין זבחים דף ק״ג ע״ב אם מחמת העור הולך אחר הבשר וב״ק דף ק״ט ודף ק״י ואף דעורות קדשים הוה נכסי כהן דיכול לקדש בו את האשה כמבואר בתוספ׳ קדושין פ״ג ובכורות דף ל״א ע״ב וכן הדין בבכור כ׳ רבינו בהל׳ בכורות ספ״א דתם אינו נמכר אף בשר שלו וזה מחלוקת בירוש׳ בקדושין פ״ב אם יכול לקדש בו את האשה משום דמה שהוא של כהן לאחר שחיטה הוה בגדר בעלים ולא בגדר כהונה ועיין תמורה דף ז׳ ע״ב וכן גבי מעשר בהמה ג״כ כן לאחר שחיטה תם אם הוא בגדר שולחן גבוה או מחמת איסור הא דקתני בפ״א דמעש״ש דמקדשין בו את האשה ועיין תוס׳ זבחים דף ט׳ דלא ס״ל כן ורש״י בכורות דף ל״א ע״ב ודף ל״ב ע״ב דס״ל דהוה משולחן גבוה ומדברי רבינו בפיהמ״ש פ״א דמעש״ש לא משמע כן רק דהוה בגדר איסור לא מחמת קדושה ונ״מ אם נטמאו למי שייך הבשר והעורות ועיין בדברי רבינו בהל׳ ק״פ פ״ד ה״ג דכ״ז שלא התחילו לאכול זכו הטהורים בחלקם של טמאים ויהי׳ ג״כ גבי שלמים כן וה״ה לב״נ כמש״כ. עכ״פ גם תרומה ומעשרות קודם נתינה הוה רק לשבט וכל כהן הוא נוטל רק מצד זכות ועיין גיטין דף ל׳ מפריש עליהם בחזקת השבט וכ״מ רק דהטובת הנאה שיש לו הוא מקנה לכהן שנותן לו ועיין ב״מ דף י״א ע״ב שם אם יכול להקנות את הטובת הנאה ובפרט אז דהוה זמן הביעור וע״כ צריך ליתנו לכהנים והוה כמו הך דנדרים דף פ״ה דאינו יכול לאסור התרומה על כל הכהנים וה״נ כן דאל״כ יהי׳ צריך לבערם עיין תוס׳ יבמות דע״ג וכ״מ ובאמת זה נ״מ ג״כ אם שוב יש לו זכות בכל עיין במה דפליגי בירוש׳ פ״ב דקדושין ובתוספ׳ פ״ד דקדושין אם מקדשה רק בטובת הנאה או בכל הדבר וזהו כונת השאלתות סוף קרח דמיירי שקידש בת כהן הך דקדושין דף נ״ח ומשום דס״ל דהטובת הנאה בעצם אינה יכול להקנותה לאחר וכ״כ בזה בהל׳ אישות וא״כ י״ל דהא דמבואר בכ״מ דיכול לזכות היינו או לשבט או את הטובת הנאה אם נימא דיכול להקנותה וא״ש הך דכאן ועיין בהך דערכין דף ו׳ ע״א גבי ב״נ שהפריש תרומה כו׳ דאם בדעת ישראל הפרישה תינתן לכהן אף דבזה לא שייך הך דקנאו השם אך באמת זה הוה מחלוקת דתנאי ע״ש בתוס׳ ור״ל כמש״כ לעיל אם יש בה גדר קדושה או לא והך דבכורות דף י״א ע״ב אתיא כמ״ד דאין בה גדר קדושה ושוב לא הוה בה מצות נתינה וכן הך דמנחות דף ס״ז ע״ש והא דלא אמרינן גבי ב״נ שהפריש תרומה בחו״ל דיבדק שמא דעתו לשמים כעין הך דערכין שם ומנחות דף ע״ג ע״ב י״ל דבחו״ל אין דעתו לשמים וכעין דמבואר בנדרים דף י״ח ע״ב גבי אנשי גליל ובזה יש ליישב כונת הספרי פ׳ ראה פסקא ע׳ ולא עולת ב״נ שהוא משל חו״ל ר״ל דאז סתם אין לבו לשמים עיין ספרי פ׳ קרח פסקא קי״ז גבי חרמים ע״ש וגבי חלה לא אשכחן בו לגבוה כמו תרומה משום תרומת הלשכה כמבואר בנדרים הנ״ל אך כל זה שייך גבי מתנות כהונה דיש בו טובת הנאה אבל גבי מתנות עניים דאין בו טובת הנאה ודאי אם נימא כמ״ד דאין יכול לזכות בשבילו וא״כ ה״ה דלא יכול לעשות שליח מה מקשה מד״א למ״ד משום שליח ועיין בירוש׳ פ״ה דכאן גבי שיבולת של לקט שנתערבה דמקשה שם כה״ג אם יכול לזכות לעני. ולפי שיטת רבינו דפסק בפי״ז מהל׳ גזלה דגבי איש הוה ד״א בגדר שליח וא״כ ליכא קנין ד״א בפיאה אך י״ל דהרי חזינן בחולין דף קל״ב דיכול לקבל מתנות בשביל אשתו אע״ג דאין הכהן יכול לעשות שליח דידו כידה ועיין ב״מ דף י״ב ע״א גבי לקט אם יכולה אשתו ללקט אחריו ועיין קדושין דף ל״ב ובתוספ׳ פ״ד דמעש״ש דמשמע שם דאף להעדפה אינו יכול ליתן לאשתו ועיין ירוש׳ מעש״ש פ״ד סה״ד ובאמת נ״ל דכ״כ בזה דאם הא דעבד נוטל תרומה אם הוא מחמת הרב או מחמת עצמו עיין גיטין דף י״ב ע״ב דמבואר שם דגם מצוה הוא באכילת תרומה דידי׳ וכן אפי׳ אם אין לו עליו מזונות כמבואר שם ועיין יבמות דף ס״ו גבי קנינו שקנה קנין ועיין בתוס׳ שם אף שאין הפירות של האדון ובירוש׳ שם הוה מחלוקת אם הם אוכלים מחמת העבד או מחמת רבו ונ״מ אם העבד הראשון הוא ערל וכמו דמבואר שם גבי אלמנה לכה״ג ועיין בתוס׳ שם ד״ה מניין ובהך דגיטין דף מ״ב ע״ב בתוס׳ ד״ה מעוכב דאף דמבואר בירוש׳ פי״א דתרומות דאם יש להישראל חלק בו לא אכל י״ל מחמת גדר קנין לא מחמת גדר עצמו ולקמן אבאר זה ועיין בתו״כ פ׳ אמור דמבואר להיפך וכן הדין גבי אשה יש נ״מ בין ארוסה דאז אוכלת מה״ת בגדר קנין ובין נשואה דאז אוכלת בגדר כהנית וכ״כ בזה. אך מ״מ מבואר דעבד נוטל גם בשביל רבו ועיין יבמות דף צ״ט דמבואר שם ג״כ דאפוטרופוס נוטל בשביל קטן אף דאין בו דעת ועיין בתוספ׳ יבמות הובא בדברי רבינו בהל׳ תרומות פ״ז הט״ו גבי חרש שוטה וקטן אם קנו להם ב״ד או אפוטרופוס עבדים אוכלים בתרומה וזה ע״כ משום קנין ודעת אחרת מקנה ומ״מ בלא ב״ד ולא באפוטרופוס לא אכלי משום חשש סמפון עיין קדושין דף י״א ותוס׳ יבמות דף נ״ו דקנין דרבנן לא מאכיל בתרומה כמבואר ביבמות שם דף נ״ו ודף קי״ג וכ״מ ועיין תוס׳ סוכה דף מ״ז ע״ב דמוכח דס״ל דדעת אחרת מקנה לא מהני בשוטה מה״ת ועיין בירוש׳ כתובות פ״א גבי חרש שנשא פקחת בהל׳ ב׳ ובירוש׳ קדושין פ״א ה״ג הגע עצמך שהי׳ חרש אמר לו איש ומשמע דזכה אך י״ל דשם הוה כמו שמזכה אותו בגופו וכמ״ש התוס׳ סנהדרין דף ס״ח ע״ב גבי גירות ותוס׳ גיטין דף ע״ז ע״א דזכה בו שמיא ועיין שם ברש״י דף ט׳ ע״א וצ״ל כך דבגדר קנין כספו יכול לאכול אף בקנין דרבנן כיון דמ״מ הם עכשיו שלו ואף דברי דרבינו בהל׳ תרומות ספ״ט משמע קצת להיפך יש לדחות. עכ״פ היכא דידו כידו גם במתנות כהונה יכול ליטול ועיין כאן פ״ח מ״א השיעור דארבע איסרות דמבואר שם דמלקט גם בשביל אשתו ע״ש בר״ש ועיין בירוש׳ סוכה פ״ג סוף הי״ב גבי שביעית דזקני גליל ס״ל דב׳ סעודות אסור למסור לחשוד על השביעית דלא כגמ׳ דידן ובתוספ׳ פ״ה דשביעית מבואר דעד ד׳ איסרין מותר והטעם יש לומר דס״ל דמותר ליתן לו גם בשביל אשתו ועיין בירוש׳ כתובות פ״ז ה״א ובדברי רבינו פ״ה מהל׳ שמיטה הי״ד אך י״ל משום דהא מבואר בכתובות דף נ״ח ע״א ותוס׳ בכורות דף כ״ח ע״ב דכל שאינו ראוי לכל אדם אינו נמכר אלא בחצי שוייה ועיין בתוס׳ ב״ק פ״ח גבי העושה מום במוקדשין דא״צ לשלם רק חצי נזק והוא ג״כ מחמת זה וא״כ גבי פירות שביעית ג״כ אינו שוה רק מחצה עכ״פ נוטל מתנות עניים גם בשביל אשתו והאשה הקנין ד״א שלה הוא בשביל יד ושייך גם במתנות עניים וא״ש. ועיין בתוספ׳ ב״ק פ״י דעני שעלה לאילן ושבר אם עלה כדרך העולין פטור חזינן דהוה כמו ברשות ועיין נדרים דף מ״ב ע״ב ובדברי הר״ש כלאים פ״ז מ״ד דבשביעית האילנות שייכים לבעה״ב וכ״כ בזה לעיל:
[השמטה לדף ל״ט ע״ד. במ״ש שם בהך דין דאשתו של אדם אם הוה זה גדר שליחות או לא. ומלשון רבינו בהל׳ תרומות פ״ד הי״ב גבי האשה בעיסתה משמע קצת דהוה רק גדר שליח ועי׳ בירוש׳ פסחים פ״ח בעיא אם יכול עבד להקדיש פסח שלא מדעת רבו ועי׳ בירוש׳ מעשרות פ״ג ה״א דס״ל שם דנשים שעירבו שלא ברשות לא הוה עירוב משום דאין להם קנין בחצר וזה באמת תליא בהך מחלוקת דעירובין דף ע״ג ע״א אם נשים ועבדים אוסרות ר״ל אם יש להם גדר בית דירה בהחצר או הם בטלים להבעל ועי׳ תוס׳ שם דף פ׳ ע״ב ובדברי רבינו והראב״ד ז״ל בהל׳ עירובין ע״ש מ״ש ובאמת הך דין דיבמות דף פ״ו הנ״ל דארוסה לא ר״ל אף אם מוטל עליו לזונה כגון בהגיע זמן ולא נשאה ועי׳ כתובות דף ע׳ ע״ב דאז לא אלמוה לשיעבודה וע״ש דנ״ג ע״ב אם בארוסה אמרינן לא ניחא לי׳ דתתזל וברש״י עירובין דף מ״ז ע״א בד״ה יתארסו דכ׳ שם ואם תלד מתוך ט׳ כו׳ ולמה לא אמר כדאמרינן ביבמות דף מ״ב משום דניכר העובר לאחר ג׳ וצ״ל דכמו דאמרינן אין בודקין את הנשואות שלא תתגנה ה״נ גבי ארוסות ולחשש מעוברת חברו ס״ל דלא גזרו משום זה ועי׳ תוס׳ יבמות דף מ״א ע״ב. ועי׳ כתובות דף צ״ז ע״ב דגם גבי ארוסה אין אדם רוצה שתתבזה אשתו וע״ש די״א גר קטן דניחא לו במה דעבד כו׳ ושם דף נ״ט ע״ב גבי מנקת דמהניא מחילתה גם לגבי תינוק ובתוספ׳ כתובות פי״ב דאם האשה מחלה על מזונות שנתחייב לבתה לא מהני ועי׳ ב״ק דף פ״ד ע״א גבי ההוא ינוקא דאמר אבוה לא ניחא לי דליתזל ע״ש בהגהת אשר״י ובהך דקדושין דף מ״ה ע״ב שמא נתרצה כו׳ ובמ״א אבאר זה ועי׳ בירוש׳ סוטה פ״ב במה דאמר שם דגבי יולדות לא שייך בקטנה ובחרשית א״א דכיון שהשיאה נסתלקה מרשות אבי׳ ול״ל לומר זה הא ע״כ גדולה היא ואין לאבי׳ רשות עלי׳ וע״כ צ״ל משום דניחא לה במה דעביד אבוה ולאו מטעם זכי׳ ושליחות וכמ״ש רק כיון שנשאת שוב אינה נגררת אחר אביה ועי׳ פסחים דף פ״ח ובירוש׳ שם גבי רגל ראשון ותוס׳ קדושין דף ל״א ע״ב והא דלא מוקי לה הירוש׳ כגון שזנתה וילדה וצ״ל כמ״ש במ״א על הך דכתובות דף ג׳ וכ״מ קדיש בביאה מא״ל ור״ל דהיכא דעשה דבר כהוגן אמרינן מסתמא דעתה כמו שתיקנו חכמים או כדעת אבי׳ אבל נתקדשה בביאה או זנתה דאז חזינן דלא נמשכה אחר דעת חכמים ואבי׳ אז לא אמרינן זה וכעין זה ר״ל ג״כ בהך דיבמות דף צ״ב ע״א במחלוקת דר״א ור״י גבי זינתה אם מיקרי תולה בב״ד ע״ש ועי׳ ב״ק דף פ״ז ע״ב כיון דחזינן דגברא קפדנא הוא: ע״כ השמטה]
[השמטה [ זו אין מקומה מבורר, וראינו לקובעה כאן בשל קרבת הנושאים] במש״כ בדין תודה דהיכא דלא קידש הלחם הוה כשלמים ונאכל לשני ימים. ולכך מבואר במנחות דע״ט ע״א דאם פיגל בתודה לכ״ע קידש הלחם ע״ש הטעם ובאמת י״ל כך דאם נימא דלא נתקדש הלחם שוב אין עלי׳ דין תודה וא״כ לא חל עלי׳ פיגול כלל דהא נאכל לשני ימים ואין לומר כגון אם חישב לאכול ביום שלישי זה א״א דאין לנו לחלק בין זה לזה וכעין שכ׳ התוס׳ זבחים דפ״ד ע״ב ונדה דף מ׳ ע״ב גבי לן ע״ש ועי׳ מ״ש התוס׳ זבחים דף כ״ט ע״א ד״ה למקום כו׳ בסה״ד. וזה ג״כ כונת הגמ׳ במעילה דף ג׳ ע״ב מה דמביא ראי׳ דזריקת פיגול מביא לידי מעילה מהך משנה דתודה ע״ש וכ״כ בזה. אך כך דהנה כ״כ בח״א בהל׳ מא״ס פי״ד הי״ח גבי אימורים אם חישב עליהם לאוכלם לר״א דס״ל בזבחים דף כ״ח ודף ל״א ול״ה ומנחות דף י״ז דהוה מחשבה באימורים של שלמים אם חישב עליהם לאוכלם למחר אם יש עליהם שם פיגול אם נימא דהא דמחשבים מאכילת מזבח לאדם יהי׳ רק כמו אכילת מזבח א״כ הוה פיגול ועי׳ פסחים דף ע״א ע״א גבי אימורי פסח מי איכא מידי כו׳ ובזה א״ש הך דזבחים דף ל״א מה דמייתי ראי׳ דאכילת אש לא הוה פיגול מהך דלאכול ולהקטיר ועי׳ תוס׳ מנחות דף י״ז ע״ב מ״ש שם מה ראי׳ מבשר לאימורים אך באמת הא בגמ׳ שם מוקי דזה אתיא כר״א דס״ל דמהני מחשבת אכילה באימורים וא״כ שפיר מייתי ראי׳ אך הא יש נ״מ בין אם המחשבה הוא בגדר הקטרה דאז באימורים של שלמים הוה מחשבה למחר ואם בגדר אכילה רק ליום ג׳ וע״כ דבאימורים גם לאכילה למחר הוה פיגול לר״א. ולפי״ז אם נימא דגבי מחשבת פיגול לא בעי בכדי אכילת פרס א״כ גבי שלמים אם חישב לאכול חצי זית מאימורים למחר וחצי זית מבשרו ליום השלישי מצטרף וע״כ משום דגבי אימורים אכילת מזבח שמה אכילה כמבואר במנחות שם ועי׳ חולין דף פ״א ע״א דהוה מחלוקת דרבא ור״י וזה לא הוה בגדר לחמו של מזבח המבואר בזבחים דף פ״ה ע״ב דאין בו מעילה קודם זריקה רק זה עושה הזריקה כמבואר בחולין דף פ׳ ע״ב וא״כ אם נימא דזריקת פיגול אינו מביא לידי מעילה ר״ל דאין עליהם שם קדשי מזבח ע״ש בתוס׳ דף ו׳ ע״ב וא״כ ממילא פקע הפיגול לר״א אם חישב באימורי שלמים לאוכלם למחר דשוב אין עליהם שם אכילת מזבח ומייתי ראי׳ מפיגול דתודה וכמ״ש דאם נימא דלא חל על הלחם שם לחמי תודה שוב הוה כדין שלמים ובטל ממנו דין פיגול וכמ״ש ותירץ דמיירי דהפיגול הי׳ בזריקה ועי׳ תוס׳ מנחות דף מ״ז ע״ב גבי שאני תודה ודף מ״ו ע״א: ע״כ השמטה]בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון